הנסיך הקטן

יש סיבה טובה לכך שיזמים צעירים ורעבים אינם מזנקים ממיטותיהם באישון לילה בשאגות "אאוריקה!" והולכים להיות מו"לים. צרוף המונחים "הוצאה-לאור" ו"כסף-קל" מופרך בדיוק כמו שהוא נשמע ויכול להוביל, במקרים מסוימים, לצרוף אחר, זה של ה"הוצאה לפועל". שוק הספרים הישראלי כמוהו ככל השווקים בארצנו המתפתחת. הלקח שלמדנו מסיפור דוד וגוליית הוא שנחמד להיות גמדים ג'ינג'ים עם רוגטקה, אבל עדיף להיות בריוני קשקשים עצומי מימדים, ולא לשכוח לשריין את נקודות התורפה שלנו. גם ההוצאה לאור המקומית נתמכת על ידי כמה הוצאות גדולות עד גדולות מאוד, שתחת חופת המחטים שלהן לא נשאר מקום רב לגידולים אחרים.

תמיד היו כאלו שניסו, ומדפי הספרים הפרטיים שלי נושאים עליהם תזכורות לאותם יזמים אומללים שחשבו שהוצאה לאור היא כסף קל. מי זוכר היום את "כרם", את "לדורי" או "רמדור"? מי נוצר היום את ספריהן של הוצאת "אומנות" או "מסדה"? ספריהן של הוצאות אלו הפכו למאובנים רבי ערך עבור אספנים כפייתיים, מה גם שרוב הספרים שראו אור בתחילת תקופת המזוזואיקון של המו"לות העברית טופלו במידה רבה של חוסר הקפדה ונשאו על גבם תרגומים קלוקלים או עריכה מזלזלת, שהופכים אותם לכמעט בלתי קריאים בימינו אנו. וכך, במשך שנים לא מעטות של עידן היורה הספרותי שלנו, שלטו הלטאות העריצות בכיפה. היו הוצאות קטנות יחסית, כמו "כתר", ששרדו ותפחו למימדים מרשימים, הוצאות ותיקות כמו "עם-עובד" המשיכו ללחך את רשימת רבי המכר, והוצאות מבית מדרשם של עיתונינו היומיים, כמו "שוקן", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", גדלו למימדים מרשימים.

המהלך הזה הגיע לשיאו השנה, עם לידתו של קונגלומרט המו"לות "כינרת, זב"מ, דביר". לא מדובר, חס וחלילה, במהלך שלילי. להוצאות גדולות יש את הכסף לרכוש ספרים גדולים. הן יכולות להרשות לעצמן מתרגמים דגולים, מסעות פרסום מרשימים, השקעה באיכות ובמקצוענות של העושים במלאכות העריכה, ההגהה וההבאה לדפוס. הוצאות גדולות יכולות לקחת סיכונים גדולים על סיכויים קטנים, ולפעמים הן גם עושות את זה.

אבל, במקביל, מתקיים לו תהליך אבולוציוני למהדרין. תחת רגלי הענקים מתרוצצות להן הוצאות קטנות ורעבות, שקוטנן, זריזותן וחתרנותן מאפשרות להן להתחרות עם כל הרקסים על הנתחים המובחרים. כמה מן ההוצאות הללו זקפו ראש רק בשנים האחרונות והחליטו שהדרך הטובה ביותר לשריין לעצמן מקום בג'ונגל האכזר תהיה לפנות לנישות ברורות ומוגדרות. כך זכינו להוצאות מושקעות ומסורות שאינן קופצות מעל לפופיק ומצליחות להביא לקהלי היעד המוגדרים שלהם איכות ללא פשרות. כאלו הן "אנדלוס", המתמקדת ביצירות ממה שניתן להגדיר כ"מרחב הערבי" ואחראית ל"באב אלשמס" המופתי; "שופרא", הוצאתו של אילן שיינפלד המתמקדת בקהילה החד-מינית עם דגש מרשים וראוי על יצירה מקורית בתחום (אסופה של יצירה גאה ומקורית כזו ראתה אור זה עתה, בקובץ "גאים להציג"); "רסלינג", שבשתי הסדרות שלה, "פטיש" ו"ליבידו", מעשירה את ספרייתו של האינטלקטואל האנין בכתביהם של בטאיי, פרוייד ועוד רבים.

בניגוד להוצאות המתמחות שהוזכרו כאן (וגם לאלו שלא), קיימות בשוק המו"לות המקומי גם כמה שלא פילחו לעצמם פרוסה מוגדרת אלא החליטו לירות, ממש כמו הגדולים, לכל הכיוונים. יתרונן הברור על פני הדינוזאורים הוא שהן יכולות, על פי הגדרת התפקיד שלהן, להקדיש זמן ומרץ רבים יותר לכל ספר. עומדת לזכותן גם העובדה שהוצאות אלו רווחיות למשעי רק במקרים בודדים. העושים בהן במלאכה עושים זאת בעיקר מאהבתן אותה, כי לא יוצא להם הרבה יותר מכך. הוצאת "כרמל" הירושלמית מקפידה על תרגומים מלוטשים לספרים שלא היו מוצאים את מקומן באכסניות גדולות יותר, כמו "גץ ומאייר" העוצמתי של דוד אלבחרי; הוצאות כמו "שדוריאן" של דן שדור או "סיטרא אחרא" הולכות על הקצה ומביאות חומרים כמו "פסיכופט אמריקאי" וספרי שירה ושתייה "קשים", בהתאמה.

בנוף קדמוני זה בולטות במיוחד שתי הוצאות קטנות-גדולות. האחת היא "בבל", שהחלה את דרכה כהוצאה קטנה, אפילו קטנטונת, משובחת טעם ונועזת בבחירותיה, והשנייה היא "חרגול", מבית מדרשם של דן דאור ויהונתן (חיליק) נדב.

בשנים האחרונות עשתה "בבל" לאיטה את דרכה במעלה שרשרת המזון. היא השיקה סדרה חברתית מצוינת המתמקדת בכיוונים אנטי גלובליים במובהק, הוציאה כמה מספריהם של הוגי הדעות המשפיעים ביותר של המאה הקודמת, כמו מרשל מקלוהן וסימון דה-בובאר, והחלה לטפח סדרת מקור תחת ניצוחו של חיים פסח, שנקראה "בבל (דרום)". אך הניסוי שעשו פסח ו"בבל" לא עלה יפה. פסח עזב, והסדרה, שלקתה בכמה בחירות תמוהות ובכמה תגליות מרשימות, כמו "עירושלם" של אפרת רומן-אשר, האטה עד מאוד את פעולתה.

הוצאת "חרגול" הקופצנית, שהוקמה לפני כחמש שנים, התנהלה עד כה על מי מנוחות שוקטים. בחירה דקדקנית הותירה אותה עם מבחר מצומצם אך משובח עד מאוד של כותרים מעניינים ומאתגרים, החל מיצירות פיוטיות כמו "שיר טהירה" של אמיר אור, וכלה ב"מסך הטורטיה" המצוין של ת.ק. בויל, ובסך הכל, עם אסופה מרשימה עד מאוד של פגיעות מדויקות ואיכותיות, שהאחרונה שבהן, "מקום אחר ועיר זרה", הרומן המחורז מאת מאיה ערד, הפך לחביב הביקורת בתקופה האחרונה, והצליח אף להיכנס פה ושם לרשימות רבי המכר. 

בשיחה שנערכה עם יהונתן (חיליק) נדב, מו"ל ואחד העורכים בהוצאה, בנוגע להוצאת ספרי מדע בדיוני ופנטסיה, הוא הבטיח חגיגית כי "חרגול" עוסקת רק בספרים שמוצאים חן בעיניה, לא משנה לאיזה ז'אנר הם מתייחסים, וכי יש עבורו חשיבות רבה להנאה הצרופה שניתן להפיק מספרי ההוצאה. "אנחנו גם שמים הרבה מאוד דגש על הומור, זה משהו שמאוד חשוב לנו. לא שיהיה 'מצחיק', אלא שיהיה בו את הדבר הכיפי הזה".

עם תחילתה של 2004 יוצאת "חרגול" בסדרה חדשה, שתקרא "חרגול +" ושתכיל ספרות מקור בעריכתו של אלי הירש, שערך עד לפני כחצי שנה את סדרת "דברים" בהוצאת "מודן". הספר הראשון בסדרה, "האישה שאהבה סיפורים" מאת רון ברקאי, שהרומן הראשון שלו, "כמו סרט מצרי", ראה אף הוא אור ב"חרגול", כבר נמצא על המדפים (וקטע ממנו יפורסם בשבוע הבא ב"סיפור השבוע" ב-ynet).

לרגל התנופה החדשה נקרא העורך החדש אל הטלפון.

- מה תוכל לספר על "האישה שאהבה סיפורים"?

"הסיפור מתרחש בתל-אביב ובסלמנקה שבספרד. גיבור הספר מתאהב בחיפאית לשעבר שהפכה לזונה במדריד, והיא האישה שאוהבת סיפורים. היא עד כדי כך אוהבת אותם עד שאפשר לשלם לה בסיפורים. הסיפורים שהוא מספר לה משתלטים עליו, בעיקר אלו שקשורים למלחמת האזרחים בספרד, שהיא האובססיה שלו. במהלך הספר הוא משתגע וחוזר לשפיות, ומקיים מעין מסע בין האמת לבדיון ובין השפיות לשיגעון".

- ומה הלאה?

"הספר הבא שיצא בסדרה הוא רומן הביכורים של אלון חילו, שבו, בכישרון לשוני יוצא דופן מוצגת גרסא בדיונית של עלילת דמשק, אותה עלילה שבה הואשמו יהודים במאה ה-19 שרצחו נזיר. למרות שהוא נאמן לפרטים, חילו מצליח להעלות כמה השערות מרתקות, כמו ההקשר הומוסקסואלי, למשל. הוא יוצר בספר עברית סוחפת, חדשה כמעט, מזיגה משועשעת בין השפה המשכילית-ארופאית לבין ההשפעה הערבית".

- מהם הקריטריונים שלך לבחירת הספרים בסדרה?

"העיקרון החשוב עבורי ועבור 'חרגול' הוא פתיחות. אני רוצה להוציא ספרים שיש בהם כוח או חידוש ופתיחות עמוקה לעולם. הגיבורים של הספרים שרואים אור בסדרה הם אמנם ישראלים או לפחות יהודים, אבל העלילה לוקחת אותם למקומות אחרים, עמוקים ורחבים יותר. דוגמא טובה לכך הוא ספרו הראשון של נחום מגד שיראה אור בסדרה, ובו אנתרופולוג ישראלי חי בתוך שבט אינדיאני בדיוני באמזונס ונעלם בתוך העולם המאגי שלו".

- האם אתה יכול להתוות קו כלשהו לסדרה?

"כל הספרים בסדרה מתעסקים באופן דרמטי במרקמן של קהילות, אבל יוצאים מגבולות ההוויה הישראלית המורגלת, לוקחים אותה למקומות עמוקים יותר, מחפשים מרחבים של דמיון. הגבול בין מקור לתרגום הוא לא רק השפה. הספרות העברית מכונסת בתוך עצמה ואנחנו מנסים לפתוח אותה על ידי כך שנמצא סיפורים חדשים, כאלו שיוצרים את דרך הסיפור. אני לא מעוניין בניסיונות לשם הניסיונות ואין לי כוונה להכתיב סגנון דורי או לשוני חדש. אני רק מנסה לחגוג את האפשרי ולהוציא ספרים טובים גם אם הם לא עונים על האופנה הנוכחית או על הטעם הספרותי המקובל".

האם אתה בוחר עובר "חרגול +" ספרים שונים מאלו שבחרת לסדרה שלך ב"מודן"?

"אם אני מוצא ספר טוב אני אפרסם אותו, לא משנה איפה, אבל כמובן שהתנאים שונים. האופי של 'חרגול' הוא מחויבות עמוקה ומובנת מאליה לאיכות ולערכים ספרותיים. יש לכך קשר לעובדה שהעומדים בראשה, דן דאור ויהונתן (חיליק) נדב, היו עורכים ומתרגמים לפני שהפכו למו"לים. אבל עבורי 'חרגול' פשוט מזמנת אקלים נהדר וזו מחמאה גדולה עבורי להיות קשור אליהם. אני אשמח להזדקן עם 'חרגול +'".

- ויש לך שיקולי פופולאריות ומכירות בבחירת הספרים?

"יש תמיד שיקולי מכירות. המטרה היא למכור את הספרים והדרך שלנו לעשות זאת היא להקפיד לבחור ספרות חיה. סיפור טוב והיכולת לספר סיפור היא לא רק תנאי להצלחתו של ספר, היא תנאי לאיכותו. ספר הוא לא רק מילים ולאו דווקא מילים אלא האופציה להכיר אנשים שלא הכרנו. ספר עובד קודם כל דרך היכולת שלו לקחת את הקורא ביד ולהעביר אותו את מסלול עלילתי מסוים. אלו הספרים שהלב שלי נוטה אליהם. ספרים חיים".

- להוציא בהוצאה קטנה סדרה שתבוסס על ספרות מקור זה סיכון לא קטן, לא?

"יש כאן בהחלט יוזמה נועזת. זה משהו שחייבים להיות מחויבים אליו, וכדי לממש אותו צריך להפוך את החרדות לפעילות בונה. אני יודע מה הסיכונים ומנסה להיות נבון וזהיר, כי בסופו של דבר, מה שיכריע הוא בחירת הספרים. אנחנו כולנו הרי תלויים במפלצת הנפלאה הזו שנקראת הציבור, ולכן אני מנסה לא לקפוץ על הבטחות שווא, על גל אופנתי חולף או להתחנף".

- ומי הוא קהל היעד של הסדרה החדשה שלך?

"אנשים שאוהבים סיפורים. קוראים שיש להם רצון להתרגש או להיות מופתעים".