אלפא רומיאו 156 - דור הרנסנס

דומה שמאז נוסדה, נעה אלפא רומיאו בין משברים עמוקים לנקודות אור בוהקות. עם יותר מדי החלטות שגויות של בעלי הבית, ויותר מדי מעורבות פוליטית. עם המון תרומות מופלגות של אגדות רכב כמו אנצו פרארי וויטוריו ג'אנו - מהנדס הרכב שהגיע מפיאט והפך את המותג לאגדה.

הכישלונות במהלך ההיסטוריה היו רבים, וכך גם הצלחות מסחררות. כמו למשל ה-156 שהופיעה באוקטובר 97', אחרי תקופת יובש ארוכה מדי. מכונית שהוכיחה כי בעלי הבית פיאט מצאו כיוון נכון עבור החטיבה הספורטיבית. מכונית שהביאה רנסנס, ושימשה (ומשמשת) קריאת כיוון לדור איטלקי חדש ומודרני.

אכן, קשה להאמין שהמכונית הזו כבר בת למעלה משש, גיל מופלג בעולם הרכב. גיל בו המחליפה עושה צעדים אחרונים לקראת הצגה רשמית תוך כשנה וחצי. ואין זמן מתאים מזה לעוד ביקור במכון היופי, מתיחת פנים נוספת, הסתרת קמטים קלה וזקיפת חזה.

וכך עשתה ה-156 לפני חודשים ספורים. מקצה שיפורים שני במהלך חייה, הנוגע בעיקר לצד החיצוני, לעומת זה שעברה לפני שנתיים ובו שודרג תא הנוסעים והוצגו מנועים חדשים. כמו למשל יחידת ההזרקה הישירה העונה לשם JTS, בו מצוידת גם מכונית ההדגמה בה נהגנו לאחרונה.

עדיין יפה

אי אפשר שלא לזכור כיצד הדהימה המכונית הזו את חובבי הרכב כאשר הוצגה. עיצוב מושך ומיוחד המשלב בין מראה קלאסי למודרני, אלגנטי וכוחני, ובעיקר מרגש. וכמה טוב לגלות שמתיחת הפנים שביצע ג'וג'ארו, לא קלקלה את המקור המוצלח. החרטום החדש משתלב היטב בקווים הקיימים, ומקנה למכונית מראה מעודן מבעבר.

השימוש בסממנים קלאסיים ממשיך גם בתא הנוסעים, עם אותו מראה מקורי לסביבת הנהג, שהופך כמעט כל כניסה לאירוע. והפריט הבולט ביותר היה ונותר לוח המחוונים, המבוסס על צמד שקעים עמוקים ונאים, מהם מציצים מד מהירות וסל"ד גדולים. המחוונים המשניים, אף הם בשקעים מעוגלים נפרדים, ממוקמים במרכז הקונסולה המרכזית.

המראה כל-כך מושך - הגם שרבים ימצאו אותו כהה מדי – עד כי אין כמעט בעיה לסלוח לאלפא על איכות פלסטיק והרכבה לא מרשימות, וכך גם על פגמים שונים בהנדסת האנוש. אוסף מתגי התפעול אינו ברור, מתגים שונים ממוקמים באופן מוזר (כמו כיוון המראות), אין חיווי לבקרת האחיזה בלוח המחוונים ומתי כבר יוותרו שם על מתגי החלונות של הבראבה?

לעומת זאת, תנוחת הנהיגה נוחה והגה נאה ומתכוונן לגובה ולעומק משלימים את החבילה. אולם חובבי תנוחה גבוהה יתקשו לראות את חלקו העליון של לוח המחוונים, ויגלו כי התקרה קרובה לראש. הנוסעים המצטרפים יגלו כי בסיס גלגלים מאד ממוצע של 260 ס"מ, אינו מאפשר מרחב מחייה מספיק מאחור. תא המטען מספק, אך אין אפשרות לפתוח אותו מבחוץ ללא מפתח. גם על מנופי פתיחת מיכל דלק ותא מטען מ"פלסטיק-יפני" היינו מוותרים.

יש כוח

לפני שנים נהוג היה לומר כי ליבה של כל אלפא הוא המנוע. ואם זה עדיין המצב, הרי שה-156 מצוידת בלב זהב. ה-JTS הזה, בנפח 2.0 ליטר אינו רק חזק, יש לו אופי - ובמיוחד צליל - שיגרום גם לזקני מילאנו השפופים להזדקף לכבודו. קשה ממש להאמין איך בעידן שופע תקנות רעש וזיהום, הצליחו שם ליצור צליל משכר שכזה.

בהתאם, מפתיע לגלות עד כמה היא מהירה ונמרצת. הספק מרבי של 165 כ"ס אמנם אינו עושה רושם מיוחד היום, כאשר סופר מיני ספורטיביות משחררות יותר כוח לנפח, ואפילו יותר כוח אבסולוטית. אבל יכולת התאוצה של המכונית הגדולה יחסית, מפתיעה למדי. וזה ממש לא נתון של 8.2 שניות (אופטימי) שעושה זאת. זו יכולת המשיכה הטובה כבר מסל"ד נמוך, זו הנכונות לחיות בנוח באזור הקו האדום, אלה יחסי ההעברה הקצרים. זו התגובה הטובה למצערת.

המוט הדקיק (מדי) בין המושבים מסגיר את תיבת הסלספיד - חצי-אוטומטית, ללא תפעול מצמד על-ידי נהג ובעלת פעולה סיקוונסיאלית. אפשר לתפעל אותה באמצעות הבורר המוזר כאמור, אך יותר נוח לעשות זאת עם מנופים בולטים – שונים לעומת המקור - מאחורי ההגה. היינו אגב מעדיפים כי לא ינועו עם גלגל ההגה, אלא ישמרו על מיקום קבוע. אבל זו העדפה אישית בלבד.

חוץ מזה, המערכת שופרה מאז הוצגה ב-99', אך עדיין סובלת ממספר בעיות מוכרות שהבטיחו לנו בעבר כי ישופרו. וכך, מול הורדת הילוכים ממכרת, עם "גז ביניים" אוטומטי מדויק להפליא ומעורר קנאה, באה העלאת ההילוכים שמכה בנהג, בעיקר במצערת מלאה ובמיוחד בהילוכים נמוכים. בנוסף, תמרוני חנייה וזחילה איטית בעיר קשים לביצוע חלק.

בהילוכים גבוהים יותר, ובעיקר עם הורדת הלחץ על המצערת, הפעולה חלקה יותר. מוזר שלמרות ההבטחות הנשנות, לא התקצר משך ההחלפה, זה הגורם להשהייה המיותרת והמפריעה לנהיגה חלקה. לא פחות מטרידה היא העלאת הילוך האוטומטית בקרבה לקו האדום. לא נעים כאשר זה קורה ביציאה מפנייה עם מצערת מלאה, בעיקר על כביש חלק. מכוניות פחות ספורטיביות באופיין (או ביומרה) מאפשרות שליטה מלאה וידנית על תזמון ההחלפה. למה שכאן זה לא יהיה?

אז כמעט כרגיל בתיבות אלה, מציעה הסלספיד בעיקר משחק חביב, שיעלה בדמיון (ובאוזן) את שומאכר ופרארי, אבל בסופו של דבר ייצר געגועים לתיבה ידנית רגילה וטובה. כך גם רעשים שונים מאזור מערכת ההנעה והתיבה, עליהם היינו מוותרים ברצון. צריכת הדלק נעה סביב שמונה ק"מ לליטר בנהיגה רגילה, ועד כשישה ק"מ לליטר תחת מאמץ גדול.

אוהבת כבישים

למרות שה-156 נשענת במקור על פלטפורמת הטיפו הארכאית, הצליחו האיטלקים, תוך הכנסת שינויים מהותיים – כמו החלפת כל מערך המתלים והארכת בסיס הגלגלים - ליצור כאן את אחת משלדות ההנעה הקדמית המהנות ביותר, אם לא הטובה מכולן.

ההיגוי מהיר כמובן, ואי אפשר אחרת עם 2.2 סיבובים מנעילה לנעילה. נכון שהתחושה מוזרה מעט, והמשקל ביד אינו ברור בכל עת ודורש הסתגלות, אבל בשילוב עם תת-היגוי מתון מאד, מגיבה האלפא בנחישות ויכולה להשכיח שלא מדובר כאן בהנעה אחורית טובה.

כיול נכון וטוב של מערכת המתלים מונע העברות משקל חדות מדי על ציר האורך והרוחב, הגם שיש לנו הרגשה כי ה-156, כמעט כנדרש מגילה המתקדם יחסית, מרוככת קלות לטובת נוחות נסיעה טובה יותר. היא עדיין נוקשה יחסית אמנם, ובעיר היא לא שיא הנוחות, אך לעומת המקור, קל יותר לחיות עמה ביומיום.

ובסופו של דבר, פשוט תענוג לפנות עמה, נוח וקל להרגיש בדיוק כמה היא רחוקה מהמגבלות, ומה היא עומדת לעשות ברגע הבא. אחיזת הכביש מצוינת, אם כי מכונית המבחן צוידה בצמיגים לא מקוריים מבית גודייר (NCT5). ולכן קשה לומר עד כמה האלפא זקוקה לבקרת יציבות למשל, עם הגומי המקורי. כאן היא לבטח יכולה לוותר עליה.

למעשה, בסעיף זה יש לנו שתי בעיות בלבד. הראשונה מציקה יותר, ומתייחסת למערכת בלימה שאינה מתאימה לרמה הדינמית הגבוהה ב-156. יכולת העצירה אינה מרשימה, התחושה אינה טובה, וניכרת דעיכה ברורה תחת עומס. וכן, היינו מוותרים על רדיוס סיבוב של משאית בינונית, תשלום הנהג למהירות ההגה.

קסם איטלקי

האמת, אי אפשר שלא לאהוב את ה-156. היא נראית נהדר, ובדרך כלל נוסעת בדיוק כפי שהיא מבטיחה. הרבה דינמיקה, צליל, ספורט קסם ואופי. נכון שלמרות שני מקצי שיפורים, עדיין לא השכילו באלפא ליצור איכות גימור גרמנית. אבל אין גרמנית שתעניק לך כל-כך הרבה תחושות בכסף הזה. אז זהו?

כמעט. כי בשוק המקומי שלנו יש גם בעיות: ראשית, לגרסה זו אין עדיין תיבה אוטומטית אמיתית. והסלספיד, גם אם תשתפר משמעותית, אינה תחליף הולם. וזה אומר שעדיף לחסוך הרבה כסף (15,000 שקלים ליתר דיוק) ולרכוש ידנית. האם מספיק מוכנים לעשות זאת? נראה שלא.

שנית, עניין המחיר. תג של 225,000 שקלים, או 240,000 בגרסה שנבחנה עם ריפוד עור וגג-נפתח, גבוה עד כדי קרבה מסוכנת לליגה הגרמנית. ה-156 אמנם זולה בכ-30,000 שקלים ממתחרות עם לוגו של ב.מ.וו-מרצדס-אודי, אלא שנראה כי הנהג הישראלי אינו מוציא בקלות סכום כזה על איטלקית, כשהוא יכול ללא מאמץ להתהדר בלוגו גרמני יוקרתי.

וכך תזכה ה-156, בישראל לפחות, להמון מחמאות והמלצות קנייה, מבלי להפוך אלטרנטיבה ראויה לשמה. לא מכיוון שהיא אינה מסוגלת או ראויה, אלא בגלל שמעט מדי נהגים ירכשו גיר ידני, ומעט מדי יוותרו על סמל סטטוס נוצץ, בתמורה ליכולת וריגוש. חבל.