התעשייה הקיבוצית גם בחו"ל

מה שהחל כהתגנבות יחידים, לפני כעשרים שנים: מפעלים ציוניים מקימים בתי חרושת בגולה, הפך בשנים האחרונות למגמה. השנה – מדווחת מיכל קראוס (קבולת שילר), מנהלת תחום גיוס הון ומיזוגים באיגוד התעשייה הקיבוצית – קרוב ל-50 אחוז מכל למפעלי התעשייה הקיבוצית כבר העתיקו או שוקלים להעתיק חלק מהפעילות לחו"ל, ולהקים שם שותפויות אסטרטגיות עם חברות בינלאומיות. לא מדובר רק בחברות הפצה ושיווק, אלא בייצור מוצרים של ממש במקומות הנכונים, סמוך לשווקים שאליהם הם מיועדים.

הדשא בחו"ל יותר ירוק

בתעשייה הקיבוצית פועלים היום למעלה מ-300 מפעלים (עוד 50 מפעלים תעשייתיים רשומים בקבוצת המפעלים האזוריים). ל-50 מהם כבר יש, בפועל, מפעל אחד או יותר בחו"ל. 120 מפעלים נוספים בודקים, על פי המידע, אפשרות להקמת שלוחות ייצור ושיווק בחו"ל, בעיקר במדינות הגוש המזרחי, כמו: הונגריה, פולין, צ'כיה, בולגריה ורומניה.

העתקת המפעלים לחו"ל מקורה, על פי קראוס, בתנאים אטרקטיביים המוצעים שם ליצרנים, לעומת הקשיים בלתי נסבלים בשוק המקומי. בישראל נמשכת מצוקת האשראי זו השנה השלישית, הפגיעה בחוק עידוד השקעות הון והבירוקרטיה הבלתי נגמרת מרחיקות מהזירה חברות ומשקיעים זרים, כמו גם החשש הבטחוני והאי וודאות בזמני האספקה עקב השבתות תכופות של נמלי האוויר והים ועיצומי המע"מ והמכס. מאידך, יתרונות הייצור בחו"ל רבים: קירבה לשוק, זמני אספקה מקוצרים והצעת תנאים מועדפים למשקיעי זרים מהמדינות המארחות – אם באמצעות תימרוץ ישיר של המשקיע, אם באמצעות העסקת כוח עבודה זול הנמצא שם בשפע.

אם אתה לא שם, אתה לא קיים

עד לפני כשנתיים, עשו זאת בעיקר מפעלי תשומות חקלאיות (כמו: "נטפים", "פלסטרו", "פלסאון" ואחרים) – שהפעילו, בעזרת קומבינציות שונות, עשרות מפעלים מסביב לגלובוס. לנטפים, למשל, יש בעלות – מלאה או חלקית – על יותר מעשרים חברות בנות לייצור, שיווק והפצה, כמעט בכל היבשות. 

כעת מאמצים את השיטה מפעלים כמעט מכל ענפי התעשייה: מתכות, פלסטיקה, מזון, תעשיית הרכב, ואפילו טכסטיל. "פלרם" רמת יוחנן, למשל (שנמצאת כעת גם במו"מ על אחזקות שליטה ב"פוליגל") מלבד שני מפעליה בישראל – התרחבה אל שני מפעלים באנגליה, ואחד בארה"ב ובסין. "גת" מפעילה, בשותפות, תעשיות מיץ בספרד וברומניה. "טבעול" הולכת על סקנדינביה; "מאג", עין השופט, הקימה בשנתיים האחרונות מפעל מצליח במיוחד בארה"ב, המספק אלמנטים לתעשיות הרכב האמריקאיות המובילות. ואלו רק מספר דוגמאות. 

עוד חברה עם הצלחה מוכחת היא "על בד" של משואות-יצחק, שהתרחבה באירופה ובברזיל וכעת היא שוקלת להשקיע 7 מיליון דולר (!) במפעל למפיות לחות בארה"ב. ל"פולישק", ניר יצחק, יש חברת בת מייצרת בברזיל ושתיים המשווקות במכסיקו ובספרד. גם "נען-דן" הקימה חברה-בת משותפת לה ולחברה ספרדית, כפלטפורמה לחדירה לשוק הצפון-אפריקאי. ל"גמל" שריד יש שלוחה בארה"ב, ו"נגה-עינת" (גבעת השלושה ועינת) כבר ויתרה כליל על ייצור נעליים בארץ ומסתדרת מצוין עם ההודים.

ורשימה עוד הארוכה: "כפרית" כפר עזה, שפרסמה לא מכבר על פריסת הייצור שלה בגרמניה ואנגליה (שני מפעלים) ול"תמה", מלבד אתרי הייצור במשמר-העמד ובגלעד והאתר הטרי באלון-התבור, יש עוד שלושה אתרי ייצור בחו"ל.

לאחרונה נמסר כי מפעלי מזון ("מוצרי מעברות", "גן שמואל מזון" ועוד) השתתפו במפגש תעשיינים ואנשי עסקים ממצרים וישראל – לבדיקת האפשרות להעברת קווי ייצור מכאן לשם, כדי להשתמש ביתרונות העבודה הזולה משם ותעשיית המזון המפותחת מכאן. קצת יותר סמויים הם המגעים לקראת אפשרות של פעילות בחו"ל, שמנהלים מפעלים כגון: "לגין" (יגור), "שילטקס" (קבוצת שילר), "רביב" (רביבים), "שיאון" (משגב עם), "לורדן" (כפר סאלד) ו"פלסגד" (גדות).

נשארים גם בארץ

לכאורה מדובר בעניין פנימי (ויש אומרים: קיומי) של המפעל והקיבוץ. השאלה היא, אם אין בכך משום כירסום משמעותי בדעת הקהל: מיתוס-העבר של החלוציות הפך לקפיטליזם שכולו מיקסום רווחים. לא מעט קיבוצים-אחים שתעשייתם וגם חברתם נמצאים בשלבי התפוררות, לא זכו בשלוחה או ב"ליין" אחד.

באיגוד התעשייה מגלים הבנה לתופעה, גם אם לא מברכים עליה. "זהו הכרח המציאות", אומרת מיכל קראוס, "אמנם עדיף היה לראות את כל הייצור מתבצע בישראל, אבל היום הכל נבחן בראייה עסקית של כדאיות כלכלית". גם מיכה הרץ (ניר יצחק), שבעבר כיהן כיו"ר איגוד התעשייה ולפני כן כמנכ"ל "פולישק", והוא איש הקיבוץ השיתופי, מסכים כי מדובר בצו השעה. "ראשית צריך להבחין", הוא אומר, "בין חברת ייצור לחברת שיווק, שבמקום למכור מהארץ מקימה מחסנים בחו"ל בקרבת השווקים שלה. אבל גם הייצור סובל מאילוצים שלא ניתן לזלזל בהם. יש לקוחות רבים בחו"ל שחוששים להזמין מוצרים מישראל.

"יש מוצרים שנודעת חשיבות עליונה לייצורם בקירבת השווקים, וסיבה נוספת היא מדיניות המכסים, בארצות שונות, המקלה מאד על יבוא חומרי גלם".

"מדובר בתופעה כלל עולמית – הכפר הגלובלי. אלה חוקי המשחק ואין ברירה" מסכם הרץ. "זהו טרנד שהתפתח בשנים האחרונות, שאינו קשור לערבות ההדדית בתנועה הקיבוצית, ולא להחלטות של מפעל קיבוצי זה או אחר לפתח אתר ייצור נוסף בארץ לאו דווקא בקיבוץ שמשווה לכך. בכל מקרה, חברות האם, שהן הלב – נשארות בארץ, וזה מה שחשוב".