ולסיכום המירוץ...
הפאריז דקאר הסתיים אתמול, ואנחנו מתפנים לערוך סיכומים. על מי ולמה, כמה ואיך, ובעיקר ההישג יוצא הדופן של הצוות הישראלי. המשך יבוא
תמו שבועיים וחצי של הראלי הקשה ביותר בעולם, הפריז דקאר. מעל 11,000 ק"מ של נהיגה ורכיבה, כמחציתם תחרותיים עם מדידת זמנים, בשטחים קשים במיוחד לעבירות, ניווט והישרדות. 400 מתחרים התחילו את המירוץ ב-1 בינואר, ואתמול (א') סיימו אותו כ-160 מתחרים בלבד. וזה אומר שמכל עשרה שיצאו למירוץ, לפחות שישה נשרו בדרך. אלא שכל זה היה מתוכנן, תאמינו או לא.
כך למשל, כאשר נשאל פאטריק זנירולי לפני המרוץ מה דעתו על המסלול, הבטיח האיש שהתחרה בראלי המפרך בעבר, כי יהיה זה אחד הקשים שנערכו בשנים האחרונות. בסופו של דבר הוא טעה רק בפרט קטן. המירוץ של השנה התגלה לא רק כקשה במיוחד, ולא רק ביחס לשנים האחרונת. הפאריז דקאר של 2004 יכנס להיסטוריה כאחד הקשים שנערכו אי פעם.
להזכירכם, המירוץ החל במקצים "רגועים" יחסית באירופה, ואז עבר לאפריקה ומייד השתנה הכל. המקצים הפכו ארוכים במיוחד, ובעיקר מסובכים מאד. השיא, כמעט כרגיל בשנים האחרונות, היה השלב שנערך במאוריטניה. שלושה ימים (ולילות) בהם חלק גדול מאד מהמתחרים נותר תקוע במדבר, ללא יכולת להחלץ. ואם בשנים עברו היו הקטעים האלה מדד להבדל בין רציניים לחובבים, הפעם כשלו שם רוכבים ונהגים מכל סוג.
אלא שבדיוק כאשר נראה היה כי הראלי מתפרק, ומספר מצומצם של רוכבים ונהגים יהיו מסוגלים להמשיך, הוחלט לבטל יומיים רצופים עקב בעיות בטחוניות. הסיבה הרשמית הייתה חשש מפני כנופיות שודדים ופלגים מחתרתיים שינסו לחבל באירוע כדי לזכות בחשיפה בינלאומית. הלכה למעשה נראה כי הסכנה לא הייתה מוחשית כל-כך, וכי הסיבה לביטול, והענקת "יומיים של חסד" למתחרים התקועים כדי שיחברו למירוץ, הייתה בעיקר ניסיון נואש לשמור על העניין.
הישראלים מנצחים!
אין ספק כי האירוע החשוב ביותר בדקאר האחרון עבורנו, הוא הישגם המצוין של ארבעת המשתתפים בכחול לבן. אחרי הכנות מדוקדקות והשגת מימון - לראשונה בסדר גודל שכזה - מצד יבואן מיצובישי, יצאו שני צוותים למירוץ המפרך. איציק בריל הנהג והלל סגל הנווט ישבו בפאג'רו-דיזל מספר 296, עידו כהן ואביב ספקטור התמקמו במספר 295. מקום 18 ב-12
הראשונים הפגינו יכולת נאה בשלבים המוקדמים, אך ביום השמיני הנורא נאלצו לפרוש, כמו רבים וטובים. לעומתם, צוות כהן-ספקטור התחיל בזהירות, אך הלך והשתפר עם הימים. גם הם סבלו מחולות מאוריטניה, אלא שזה הגיע יום אחד אחרי בני קבוצתם. ביטול היומיים הבאים על-ידי המארגנים, עזרה של הצוות הפורש בחילוץ מהשטח ונהיגה רצופה של אלפי קילומטרים ביום כדי להגיע לקו הזינוק בזמן, אפשרה להם להמשיך.
וכאילו כדי להוכי כי אסור היה להם להכשל כאן, סיימו את היום ה-12 במקום ה-18 הכללי. ואיך שלא מביטים בכך, מדובר בהישג יוצא דופן. בעיקר מכיוון שהם גם מסיימים את המירוץ, לאחר דרמה נוספת, במקום ה-43 הכללי. לא נשמע לכם מיוחד? בתת הקטגוריה בה התחרו, של כלי רכב סדרתיים, כפולי הנעה ומונעי דיזל, הם מסיימים ראשונים(!), מתוך 21 מתחרים שהחלו את האירוע. מייד עם סיום המירוץ נראה היה כי הם במקום הרביעי בשישה שהגיעו לקו הגמר, אלא שפסילה גורפת של שלוש מכוניות טויוטה לנד-קרוזר עקב שינויים אסורים בקטגוריה, הביאה להם זכייה היסטורית במירוץ הזה. הישג אדיר.
המכוניות - תקלה אחת קטנה
והיו גם אחרים... מהיום החמישי ואילך ניהלו מאסואוקה ופטרהאנסל בצמד המיצובישי פאג'רו "Evo" דו-קרב פרטי על הניצחון. כאשר סבל פטרהאנסל מתקר מעיק, פתח מאסואוקה היפני פער שנראה מבטיח. אחרי הכל, הנהג הזה הוא אחד היציבים בדקאר, עם רקורד מצוין. ובדיוק כאשר נראה כי היפני חסין התלאות ישייט בשלווה עד דקאר, מסכלת תקלה טכנית ביום השמיני את כל התכניות. עיכוב של כמעט שעה וחצי מאפשר לפטרהאנסל ניצחון גדול באותו יום. מספר תוצאות טובות נוספות מאפשרות לו לפתוח פער של כשעה, להזהר מטעויות בימים האחרונים ולנצח סוף סוף גם בקטגוריית המכוניות.
מאסואוקה מסיים כמובן שני, ומביא ניצחון 1-2 למיצובישי, שנראית בשנים האחרונות מצוין במירוצי ראלי מפרכים. וכדאי רק להבהיר שזה לא בא סתם כך. הפאג'רו Evo הוא אמנם רכב מצוין, אך היפנים לא לקחו שום צ'אנס. מלבד הצוות המנצח של פטרהאנסל ומאסואוקה, הצטרפו לקבוצה גם אנדראה מאייר ומיקי ביאסיון. הראשונה נהגת מצוינת ובעלת ניסיון, השני אלוף עולם במירוצי ראלי עם לנצ'יה בעבר.
מאייר "שומרת" על גבם של שני המובילים, כאשר עיקר תפקידה הוא לסייע בחלקי חילוף וחילוץ בעת צרה, אם וכאשר תדרש לעשות זאת. תפקידו של ביאסיון היה דומה מן הסתם, אלא שחוסר ניסיונו באירועים מסוג זה גורם לו לרסק את הרכב כבר בתחילת המירוץ. מאייר מסיימת לבסוף במקום החמישי הכללי.
ב.מ.וו, פולקסווגן, ניסאן ובאגי...
אלא שאנשי מיצובישי אינם היחידים שחייכו בדקאר. גם ב.מ.וו, עם הופעה מכובדת מאד של ה-X5, רשאית לראות עצמה מרוצה. המכוניות של הקבוצה הוכיחו יכולת ובעיקר אמינות גבוהה, ואלפנד אף זכה בשני מקצים ובמקום הרביעי הכללי. מעבר לכך, יחד עם דה-מביוס ברכב השני, זכו נהגי הקבוצה הגרמנית במקומות הראשון והשלישי בתת הקטגוריה "סופר פרודקשן דיזל".
פולקסווגן, עם הופעה ראשונה ומייד רצינית של הטוארג, הציבה את ברונו סאבי במקום השני בתת הקטגוריה. זוכת דקאר לשעבר, הנהגת-רוכבת הגרמניה יוטה קליינשמידט, הצליחה מעט פחות. לאחר צליחת שלולית גדולה ועמוקה שהזיקה למנוע, החליטה הקבוצה להחליף את יחידת הכוח, בניגוד לאיסור מפורש מצד המארגנים. החלפה זו תעלה לה כנראה בפסילה מלאה של המירוץ, למרות שסיימה אותו היטב.
קבוצה נוספת שיכולה הייתה לצפות לתוצאה טובה יותר היא ניסאן. צוות הנהגים של היצרן היפני הורכב משני שמות נוצצים מאד. לצד דה-וויליה הפחות מוכר, נשכרו שירותיו של ארי ואטאנן הפיני, אלוף עולם לשעבר בראלי, רב-מנצח של הדקאר בשנים קודמות עם 50 ניצחונות בקטעי מירוץ שונים ואחד המנוסים בחבורה. לצדו נרשם קולין מקריי הבריטי, אף הוא אלוף עולם לשעבר בראלי, בהופעה ראשונה במירוץ הקשה.
אלא שתקלות תכופות בתיבות ההילוכים והמצמדים של המכוניות מנעו מניסאן קרב על הניצחון. ולאלה יש להוסיף גם חוסר מזל משווע. ואטאנן שנוהג בדרך כלל באופן מאד אחראי התנגש בעץ לקראת סיום הראלי, לאחר שאיבד כמובן על סיכוי לזכות בו. קולין מקריי, למרות מספר ניצחונות נאים בקטעים שונים, סיים רק במקום ה-20 לאחר ששיחרר עצמו מהחולות המאוריטנים ברגע האחרון. בסופו של דבר הביא דה-וויליה את התוצאה הטובה ביותר - מקום שביעי בדירוג הכללי.
וכרגיל, עוד הבאגי של שלסר נתן עוד הופעה מצוינת. כבר שנים שהנהג הצרפתי מתעקש על בניה עצמית עם עזרה מחברים טובים - הפעם פורד. הפעם הצטרף אליו סרביה המנוסה, שאכזב מעט בתוצאה הסופית. בעיות שונות ומשונות מנעו ממנו להגיע למקום גבוה יותר מ-19, בהחלט לא אופייני לכלי הרכב המצוינים האלה. שלסר לעומת זאת, כמו תמיד, נתן הצגה גדולה וסיים שלישי. בתת הקטגוריה בה השתתפו - הנעה לשני גלגלים בלבד - סיימו השניים במקום הראשון והשלישי, ביניהם "מתברג" הבאגי מונע הונדה של טיירי מנייאלדי, אף הוא ותיק דקאר בעל קבלות.
אופנועים. ק.ט.מ, ק.ט.מ, ק.ט.מ וגם ימאהה...
בניגוד לקטגוריית המכוניות, בין האופנועים ניתן היה למצוא על קו הזינוק למירוץ צבע אחד שולט. בעצם, לא צבע אלא יצרן, המזוהה עם הגוון הכתום. מדובר כמובן בק.ט.מ האוסטרית, יצרנית אופנועי שטח שהפכה בשנים האחרונות לשלטת בלעדית כמעט במירוץ הקשה בעולם. למעט שני אופנועים של ימאהה...
כך למשל זכו אופנועי ק.ט.מ בכל 30 המקומות הראשונים (למעט שני ימאהה...), לאחר שהגיעו לדקאר עם מספר קבוצות רשמיות. בנוסף העניק היצרן תמיכה מסיבית למספר גדול של מתחרים פרטיים. ועוד פרט אחד קטן. למעט מאוני וקראוס האמריקני, שרכבו על ק.ט.מ 950 סמ"ק דו-צילינדרי, השתמשו השאר בדגמי ה-660 סמ"ק, בעלי הצילינדר הבודד, האמינות הגבוהה יותר, המשקל הנמוך והקלים יותר לטיפול.
ולכן היה לנו בעיקר קרב בין רוכבים, ולא יצרנים. לשמחתנו, הקרב היה צמוד בהרבה לעומת המכוניות. מן הסתם, פועל יוצא של כלי רכב בעלי יכולת דומה עד זהה. כאן עמדו הפערים על דקות בלבד, אפילו מעט מהן. ושני האסים העיקריים כאן היו במהלך מרבית שלבי המירוץ חואן רומה וריצ'רד סיינקט. האחרון, מנצח דקאר לשעבר שנפצע כבר בימים הראשונים של המירוץ ונזקק לתפרים בידו, לא הצליח למנוע מרומה להשיג ניצחון היסטורי. ביום השמיני עבר להוביל, השלים את הימים במאוריטניה בהצלחה, ושמר על יתרנו עד סוף המרוץ.
והיכן ימאהה הנמוזכרת? אי אפשר לסכם את המירוץ השנה מבלי להזכיר את הימאהה כפולת ההנעה שערכה הופעת בכורה במירוץ הזה, יחד עם הרוכב הצרפתי פרטינה, שגם עבורו זה אירוע ראשון. פרטינה ניצח את שני המקצים באירופה, וזכה בניצחון יוקרתי מאד ביום ה-13 באפריקה. שרשרת ההישגים המעולים של האופנוע החצי-נסיוני והרוכב חסר הנסיון בדקאר לפניכם: את המירוץ הוא מסיים שביעי בדירוג הכללי. בתת הקטגוריה "סופר פרודקשן" בנפחים עד 450 סמ"ק הוא מסיים ראשון. יותר מזה?
את תת הקטגוריה "סופר פרודקשין" לנפחים שמעל 450 סמ"ק מנצח כמובן רומה, עם סיינקט ודספרה אחריו. ואולי לא ידעתם, אבל הייתה תת-קטגוריה מעניינת נוספת, בשם "סופר פרודקשין" פחות מ-250 סמ"ק. ותאמינו או לא, היו אופנועי "רבע-ליטר" שהתחרו במירוץ, אחד מהארבעה שזינקו אפילו סיים(!). מדובר בירון ראמון, בלגי בן 40 שחצה את קו הסיום על ימאהה WRF 250 , במקום ה-53 בדרוג הכולל. רק מחמאות.
לפנייה לכתב/ת 
