טירוף השנאה העצמית
כאשר "מיצג" או סרט אנטי-ישראלי מופיע באירופה, באמריקה, במצרים או במרוקו, מיד ברור שהיד היא ידו של יהודי או יהודי ישראלי. זוהי פרוורסיה יהודית שאין דומה לה
זה היה צפוי. ברגע ששמעת על "מיצג" המראה באירופה מחבלת
מתאבדת שרצחה 22 ישראלים חפים מפשע, והיא צחה כ"שלגייה", ידעת מיד שידו של אמן יהודי, או יהודי ישראלי, במעשה הזה.
כך קורה כאשר סרט אנטי-ישראלי, פרו-פלסטיני, מוקרן באירופה, באמריקה, או במצרים ובמרוקו, וזוכה לפרסים בפסטיבלים בינלאומיים. כך קורה כאשר מתפרסמות בחשובי העיתונים בעולם מודעות ענק התובעות להחרים את ישראל, את תוצרתה ואת מוסדותיה האקדמיים – הרי עוד לפני שאתה מעיף עין על החתומים עליהן, אתה יודע שרובם הגדול, אם לא כולם, ישראלים. ההולכים חלוץ בראש המקרטגים על ישראל בעולם הם לא "ערלים". אלה "נימולים", עדי המלך, שוחרי הצדק המוחלט. הנזק הגדול ביותר הנגרם לשמה של ישראל בעולם בא לה מבני עמה.
זוהי פרוורסיה יהודית שאין דומה לה בשום עם ולשון. ישראל אינה דיקטטורה. יש בה חופש ביטוי כמעט ללא גבולות. אין מחסום להפגנות, למחאות, לכרוזים והכרזות, וכמובן לא ל"יצירות אמנות".
כך מקובל, פחות או יותר, בכל המדינות הדמוקרטיות. אך בניגוד להן – אצלנו, המוחים והמתקוממים נגד מדיניות הממשלה, לא מסתפקים בהבעת התנגדותם בבית פנימה, כנהוג בלונדון, בוושינגטון או בפריז, אלא רצים כל עוד רוח בהם, להכריז על כך בכל רחבי העולם; לעתים קרובות עוד לפני שהם צועקים חמס כאן. לא רק סיפוק רוחני ומוסרי הם מפיקים מכך, אלא גם רווח גדול – בכסף, בפרסום, בקבלת הטבות שונות. וכך, שעה שהם יוצקים שמן זית זך של צדקה על מדורת השנאה לישראל, שהלהבות שלה מרקיעות שחקים בשנים האחרונות – הם זוכים גם לגמול כיאה לפועלם.
אין כל חשיבות לפרשנויות המפולפלות ל"יצירת האמינות" המכונה "שלגייה וטירוף המציאות", ולטקסט האפולוגטי המלווה אותה. מה שחשוב, כמו בכל יצירת אמנות, הוא מה שעין הצופה רואה. ומה שהעין רואה במקרה זה הוא בערך מה שרואה שייח' יאסין כשהוא מסתכל בתצלום דיוקנה של מחבלת מתאבדת: שהידה הגאה לנקום דמם של בני אמונתה. וכזאת היא, כנראה, בעיני האמן הישראלי יליד קיבוץ יד חנה, בן למשפחה קומוניסטית ותיקה: דמות זכה כ"שלגייה", שהוא מעלה אותה, לאחר מות הגיבורים שלה, "במעלות קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים". דמים בדמים נגעו, אין הבדל בין דם רוצחים לדם נקיים, כולם לאגם אחד נקוו.
ועכשיו, לאחר המעשה המאוד בלתי דיפלומטי של שגריר ישראל בשבדיה – מזדעזעים כל שומרי החומות של "חופש הביטוי", זה הערך הנעלה מכל הערכים, לרבות קדושת חיי אדם: פגיעה נפשעת בציפור הנפש! בחופש האמנותי! אבל מכיוון ש"מיצג" זה הוא כעין כרזה פוליטית – מדוע אסור לכבות את האור עליו, אם מותר לקרוע ולתלוש כרזה – פסולה לכל הדעות – שבה מצויר יצחק רבין חבוש קסדה עם צלב קרס חקוק בה? הלא גם על ציור כזה אפשר לומר שהוא "יצירת אמנות!"
ישראלית השוהה בשבדיה מעידה ("ידיעות", 18.1): "בכל מקום שאליו תגיעו, תיתקלו במודעה הקוראת להחרים את ישראל ואת מוצריה, או משווה את מה שישראל עושה לפלסטינים למה שהנאצים עשו ליהודים", והיא מספרת ששבדים נמנעים מללחוץ את ידה כשהם שומעים שהיא ישראלית. השנאה הזאת תתלקח עוד יותר לאחר הצפייה ב"מיצג" שהצייר, הישראלי במוצאו והנעדר כל כבוד עצמי, שמח להציגו לעין השבדים. האומנם יכול הוא להיות בטוח שהאש שליבה לא תשרוף בסופו של דבר גם את עורו שלו?
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
