איך נראים סימני שלום

בשעת מעשה, מקהלת פרשנים ישראלית, שלא היתה חפה – אז כמו היום – משיקולים פוליטיים, היללה את הנפת הכרזות כביטוי לרצינות כוונותיו של חאפז אסד לשלום עם ישראל. אחרי הכל, כך נטען, אין זה מקרי, שבדיקטטורה כזאת מניפים פתאום כרזות שלום, והנה, סימן ברור שסוריה מתכוונת למהלך שלום. האפיזודה הזו שווה תזכורת רק משום שהיא מעלה על הפרק את השאלה מה הם סימנים אמיתיים לשינוי יסודי במשטרה ערבי ביחס לישראל, בשונה מזיקוקי-דינור רגעיים, שמשקפים רק אילוצים זמניים.

יש בוודאי תיאוריות רבות בנוגע לניתוח של סימני שלום, אך אין טוב מבדיקת ההצלחה המוכחת היחידה שקיימת באזורנו: השלום בין ישראל ומצרים, והתהליך שקדם לביקור סאדאת ולמו"מ על הסכם השלום הרלבנטי. יש ישראל שמבליטים, ושוב, משיקולים פוליטיים, רק את סוף התהליך: הוויתור על כל השטח ופירוק כל היישובים. כמובן, כוונתם היא להוליך למסקנה הבלתי נמנעת שכך חייב להסתיים כל מו"מ בעתיד בין ישראל לסוריה.

אך האמת מורכבת יותר. סאדאת פנה לארה"ב בתקופה שבריה"מ עדיין היתה מעצמת על. כלומר, פנייתו למערב שיקפה שינוי ערכי אסטרטגי אמיתי. סאדאת גם הצמיד לשינוי הזה ליברליזציה כלכלית מרחיקת לכת, מהלך של דמוקרטיזציה פנימית (פתיחת מפלגת השלטון לסיעתיות פנימית בדרך להקמת משטר רב-מפלגתי), התרת פרסומים על הצורך בשלום ובהתפייסות עם ישראל. וכמובן, היו גם אילוצים כלכליים (הפגנות הלחם בקהיר) שהאיצו את הערכותיו המחודשות של סאדאת.

מה לכל זה ולדיבוריו האחרונים של בשאר אסד?! מומלץ לספסרי השלום המקצועיים בישראל לשים לב להבדלים בין שתי הסיטואציות לפני שהם ממשיכים בהפגזת הציבור הישראלי בדיבורים על השינוי בסוריה.

כדי להעמיד דברים על דיוקם, חשוב לישראל להיכנס למו"מ על שלום עם סוריה דווקא כאשר סוריה היא בעמדת חולשה אסטרטגית אזורית, ולא לנצל חולשה זו כדי להתחמק ממו"מ. העניין הוא שאם כל המוטיבציה הסורית כרוכה בלחצים האמריקנים, ואין לה ולא כלום עם שינוי קונספטואלי אמיתי בסוריה עצמה, אין לישראל ברירה אלא להתאים את עצמה לאינטרס האמריקני ולחכות לכך שסוריה תעשה עוד ועוד ויתורים, מעבר לנכונות, הלא ברורה עדיין, לחדש את המו"מ מנקודת האפס.

האמריקנים לוחצים על הסורים בנקודות הכואבות להם ביותר, ואם אמנם ויתרו הסורים בנקודות אלה, אפשר יהיה לומר שמתוך שלא לשמה הגיע משטר בשאר אסד לנקודת הכרעה אמיתית בדבר הצורך לעשות שלום עם ישראל. דווקא למען האפשרות שזה יקרה, מוטב למנהיגינו, לשם שינוי, להתאפק ולהתאזר בסבלנות ולזכור את הפתגם הערבי ש"החיפזון הוא מן השטן".