זקיפות או חוצפה
מי בדיוק אשם, למשל, במצבן של הרשויות המקומיות הערביות, ולמה שקריהם של הח"כים הערבים אינם נחשפים
רוב הח"כים הערבים בדור הראשון למדינה ייצגו רשימות קשורות למפא"י (או את מפ"ם) ונאמנותם למדינה לא הוטלה בספק. ערביי ישראל היום רואים בהם דור כפוף וחנפן. הח"כים שלהם שייכים לדור אחר, זקוף. הם אינם מהססים לתקוף בחריפות רבה את הממשלה ואת כל הח"כים שדעתם אינה דומה לשלהם. הם מזדהים בריש גלי עם ארגוני המחבלים ורואים בטרור נגד אזרחי ישראל מאבק לגיטימי לשחרור. ביטויים כמו פאשיסט, גזען, איש דמים, רוצח יוצאים מפיהם בכנסת כמעט מדי יום. אבל הכלים העיקריים המשמשים אותם במאבקיהם הפוליטיים הם רמייה, נתונים מעוותים, דיס-אינפורמציה וסתם שקרים. לדבריהם, המיעוט הערבי בישראל נרדף, משולל זכויות, מקופח בכל מישור.
לתזכורת, הנה מקצת נתונים שהוצגו לפני 3 חודשים בוועדת השרים לעניין דו"ח אור: ביישובים הערביים בישראל מתגוררים 11.6% מאוכלוסיית המדינה. ב-2002 הוקצו להם 25% ממענקי האיזון ו-25.4% מתקציבי הפיתוח של משרד הפנים, 70.7% מתקציב "השלמת פיתוח לשכונות ותיקות" של משרד השיכון, 72% מהתקציב הכולל להקמת מוסדות ציבור, 48% מתקציב הביוב של משרד התשתיות הלאומיות, 19% מתקציב התחבורה העירונית של משרד התחבורה, 63% מהתקציב לבניית כיתות חדשות של משרד החינוך.
הטענות על הפקעת אדמות ערביות הפכו כבר כמעט למוסכמה. אבל ניצול הקרקע ביישובים היהודיים הוא בממוצע 112 מ"ר לנפש, וביישובים הערביים 143 מ"ר. רזרבת הקרקעות לנפש ביישובים יהודיים היא 131 מ"ר, וביישובים ערביים 414 מ"ר. ועם זאת, במגזר הערבי נבנים רבבות בתים בלתי-חוקיים.
אין ספק, מצבן של הרשויות המקומיות הערביות הוא בכי רע. לאורי בורובסקי, יועץ ראש הממשלה לעניינים ערבים, יש מספר הסברים לכך: מיעוט ההכשרה הבסיסית של ראשי הרשויות הללו, שיעור נמוך ביותר של גביית ארנונה ודמי שימוש במים (ואי-העברת תשלומים ל"מקורות"), ניהול שבטי, חמולתי או משפחתי וקבלת עובדים על סמך קשרים ולא על סמך כישורים.
מאז אוקטובר 2000 נטען כאילו "הקיפוח" רב השנים הוא שגרם לערביי ישראל למרוד, ולא הזדהותם עם שאיפת הרשות הפלסטינית להשמיד את ישראל. הישראלי הסביר, השומע השכם והערב את הטענות על "קיפוח" ו"אפליה", מניח כי ביישובים שיש בהם אינטגרציה מלאה בין יהודים וערבים שיעור הערבים התומכים במדינה גדול מאשר ביישובים אחרים. והנה, בחיפה, שיש בה "דו-קיום" רב שנים, נצפה שיעור ההצבעה הגבוה ביותר של מוסלמים בעד מפלגות ערביות – כ-81% לעומת 48% בלבד בקרב הבדואים בצפון.
חוצפתם של הח"כים הערבים והתבטאויותיהם הקיצוניות נתפסות בעיני בוחריהם כחלק מ"זקיפות הקומה הלאומית" המתבקשת מהם. גם אם התרגלנו לנגב את הרוק ולומר שיורד גשם, אין חובה לקבל שקרים גלויים ולמחזר אותם.
לפנייה לכתב/ת 
