ילדי כל העולם
איתמר רותם זכה בג'וב חלומי מטעם האו"ם והאיחוד האירופאי: לתעד במצלמתו פעילות של אירגוני מתנדבים מסביב לעולם. הוא ביקר בלא פחות מ-50 מדינות, ומבחר מעבודותיו מוצגות כעת בתערוכה תל-אביב. בראיון ל"ידיעות אחרונות" הוא אומר: "כשצועקים שישראל זה העולם השלישי, זה מצחיק אותי"
שני דברים גרמו לאיתמר רותם (30) לאחוז במצלמה, החברה הכי טובה שלו, ולהתחיל לירות תמונות בצרורות. "סצינת הסיום ב'בלייד ראנר', שבה הגיבור חושש שכל הזכרונות שצבר ייעלמו כמו טיפה בגשם, חקוקה חזק בזיכרון שלי", הוא מספר. "פתאום הבנתי שאם לא אתעד את כל מה שאני מתכוון לעשות עם החיים שלי, החוויות באמת ייעלמו.
"אחר-כך מצאתי אצל אבא שלי תמונות ישנות שהוא צילם במהלך מלחמת יום כיפור, וזה פשוט ריתק אותי. הבנתי מה הכוח והעוצמה שיש בתיעוד. מאז כבר יש לי יותר מ-15 אלף תמונות מודפסות בבית, שלא לדבר על טונות של סרטי צילום".
עכשיו, עשר שנים אחרי שהמצלמה נדבקה לו ליד, רותם מוציא לאור את התערוכה הראשונה שלו, "ילדים מסביב לעולם", שתוצג במהלך החודש במצפה בקניון עזריאלי בתל-אביב. רוב הצילומים נולדו בתקופה שבה שימש כצלם בפרויקט שמומן על-ידי האו"ם והאיחוד האירופי, ומטרתו לתעד פעילות התנדבותית של ארגונים שונים מסביב לעולם.
"מדובר בפעילות מדכאת"
העבודה הראשונה שלו כצלם היתה על ספינת טיולים אמריקנית באלסקה. "זו היתה מעין ספינת אהבה. אני, 400 אנשי צוות ואלף נוסעים. היום הצילומים האלה נראים לי בקושי כמו פוטו-רצח". אחרי כשנה של עבודה חזר לארץ ללימודים ב"קמרה אובסקורה". סרט הגמר שלו, "א'-ב' של כדורגל", על תרבות אוהדי הכדורגל, זכה בפסטיבל הקולנוע של חיפה בפרס הראשון לסרט הקצר הטוב ביותר. מאז הספיק לנדוד עם הסרט בפסטיבלים שונים ברחבי העולם, ולהתפרנס גם מעבודות צילום מזדמנות.
בפרויקט הצילומי השתתפו 21 צעירים בוגרי מגמות קולנוע ותקשורת מ-21 מדינות שונות. "בדיוק התחלתי אז ללמוד לתואר שני בקולנוע באוניברסיטת תל-אביב. היינו צריכים לעזוב הכל ולנסוע לבריסל. היו שם אנשים מכל העולם. אני הייתי על תקן המידל-איסט. עשינו שבועיים מרתקים של גיבוש, בהם גרנו בתוך משרד בלב האיזור הפלשתיני של בריסל. המיטות היו מציוד עודף של נאט"ו. זה היה מעין 'פרויקט וואי', רק רציני יותר. התחלקנו לשבעה צוותים ויצאנו לעבוד. חוץ מתצלומי הסטילס עשינו גם סרט וידיאו, שמוקרן עכשיו בכמה ארצות באירופה".
הוא יוקרן מתישהו גם בארץ?
"אני מקווה. הראיתי פרומו בערוץ 2, ואמרו לי שזה נורא מדכא. אמרתי להם שלא מדובר בשמחת חיים, ב'פספורט' או 'מסע עולמי', אלא בפעילות מדכאת. בסך-הכל מדובר בעבודה עם אנשים מסכנים באזורים קשים".
מה אתה זוכר מהמקומות האלה?
"מראות שקשה לשכוח. בפפואה גיניאה החדשה, למשל, הייתי במיסיון נוצרי שמחזיר בתשובה פושעים צעירים, ביניהם רוצחים ואנסים. המאבטחים שלנו בעיר הבירה, עיר מאוד אלימה, היו בעצם פושעים שכבר חזרו בתשובה.
"בגוואטמלה-סיטי, באזורי העוני הכי מסוכנים, שאפילו המשטרה לא מגיעה אליהם, תיעדנו אירגון שמטיף להנקה. מאחר והעוני שם עצום, הם משקים את התינוקות כמעט בכל דבר, רק לא בחלב. הסתובבנו בשיכוני עוני עם המצלמות בשקיות, כדי שלא יידעו שזה מצלמות ויגנבו לנו אותן.
"בבופוטצואנה, אחת המדינות הכי נגועות בעולם באיידס, הצטרפנו לארגון שוודי-דני, שמטרתו לחלק קונדומים בכפרים ולהסביר להם על סכנת האיידס. חושבים שם שהאיידס הוא קונספירציה של האדם הלבן. בכלל, לכל המקומות שבהם היינו, לא מגיעים תיירים בכלל".
איך התמודדת עם המראות הקשים?
"אני לא אשכח נסיעה ברכבת בהודו מהעיר שכוחת-האל אנאנטאפור לבנגלור. על רצפת הרכבת זחלו ילדים בני שש, ערומים כמעט לגמרי, וביקשו כסף. אנשים קטועי-אברים טיילו על רצפת הברזל הקשה. אתה נותן להם רופי ועוד רופי, אבל יודע בגדול שאתה לא יכול לעזור. גם העזרה של הארגונים הוולנטריים היא בעצם טיפה בים".
"ילדים פונים כמעט לכולם"
החודשים האלה שינו לגמרי את תפיסת החיים שלו. "הבנתי שעם כל הצרות, למרות הפיגועים, השביתות, הארץ היא המקום האידיאלי בשבילי. אני שומע אנשים שמדברים על ירידה מהארץ. רוצים לברוח לארצות ספציפיות כמו אנגליה, הולנד, ארצות-הברית, ארצות שטוב בהן, אבל הארצות האלה הן מיעוט בעולם. לכן כשצועקים שישראל זה העולם השלישי, זה מצחיק אותי. כאן לפחות יש טלוויזיות, פלאפונים.
"נכון, אני אולי יכול להיקלע לפיגוע ולהתרסק, אבל בתל-אביב אני לא צריך לפחד מפשע כל שנייה. מצחיק, אבל גם באזורים העניים, התדמית של ישראל היא של מדינה שעולה באש. הרבה פעמים מצאתי את עצמי עוסק בהסברה, כי הבורות בנושא הזה פשוט עצומה".
ניסית גם לעזור, לא רק לתעד?
"ניסיתי, אבל הדיכאון רק גדל כשאתה מבין שכל מה שלא תעשה זה כולה טיפה בים. עזרת, יופי, אבל מה עם כל המיליון רעבים וחולים אחרים?"
למה החלטת ללכת בתערוכה דווקא על צילומי ילדים?
"זאת התערוכה הראשונה שלי, כשהמטרה שלי היא להיחשף כמה שיותר לציבור, וילדים זה נושא שפונה כמעט לכולם. כל אחד מתקשר בדרך כזו או אחרת לצילומי ילדים. השאיפה שלי היא לא לעבוד רק בתור צלם סטילס אלא גם לביים, לעשות סרטים, והחשיפה הזאת יכולה לעזור לי. בתערוכה, למרות המקומות הקשים שבהם הייתי, למרות העוני, יש גם הרבה ילדים מאושרים. היא גם כוללת תמונות מטיולים נוספים בעולם, כמו סין וסיביר".
מה הצילום שאתה הכי אוהב מבין ה-60 שבתערוכה?
"צילום של ילדה שזורקת כדורגל על חוף הים בטנזניה. עמדתי מרחוק עם המצלמה ופשוט חיכיתי לרגע הזה. איך שהיא זרקה את הכדור, לחצתי וידעתי שיש לי את הפריים שהשתוקקתי לו. זה צילום נהדר מבחינה ויזואלית: הים הירוק-כחול, השמיים, התאורה של הכדור".
תעשה מתישהו גם סרט קולנוע?
"לא שאני מוותר על זה, אבל סרט קולנוע זה פרויקט הרבה יותר קשה מצילום סטילס. ומקולנוע, בניגוד לצילום, גם לא רואים אגורה. כל הסרטים שעשיתי עד היום התעסקו בבעיות חברתיות ופוליטיות. מעולם לא עשיתי סרטים על בני-זוג, על אהבות, סתם רומנטיקה.
"אם מישהו ישלם לי כדי שאעשה סרט על סיפור אהבה מרגש, כמובן שאני אלך על זה, אבל מה שמעניין אותי זה מה שקורה פה בארץ, מה שקורה בעולם. אני עדיין מאמין שצילום או סרט יכולים לשנות, להזיז משהו בעולם שלנו. המטרה שלי היא לא רק לבדר את הצופה, אלא גם לעזור לו לחשוב".