"מעולם לא קראתי לו אבא"

ישראל זמיר מתפלא בכל פעם שמישהו מזהה אותו כבנו של יצחק בשביס-זינגר. "לפני שמונה שנים חזרתי מיריחו, נתקעתי במחסום והגשתי לשוטר את התעודות. הוא הסתכל, ראה ששם אבי יצחק ואמר לחבריו: 'תראו, זה הבן של בשביס מהבגרויות!'" אותו שוטר למד את "העבד" במסגרת תוכנית הלימודים וגם ידע שיש לו בן בשם ישראל זמיר. זמיר, בנו היחיד של בשביס-זינגר, שמח לפגוש אותו, מפני שנדירים הם המקרים בהם הוא מרגיש שמדינת ישראל זוכרת את הסופר שהעולם כולו גאה לזכור.

"בניו-יורק יש רחוב על שמו, באיזור שבו התגורר, גם במיאמי יש רחוב על שמו, ואיפה יש רחוב כזה בישראל?" הוא שואל. "אחרי שקיבל את פרס נובל פניתי לעיריית תל-אביב ואמרתי: 'אומנם אבי לא חי בארץ, אבל הוא העלה את היידיש על המפה, אתם לא חושבים שהוא ראוי ששמו ייחרת על אחד הרחובות?' אמרו לי: 'כן, כן, אנחנו לוקחים בחשבון'. לפני חודש, כש'הבימה' העלתה את 'הנאהבים והנעימים', שכתבתי עם מוטי לרנר על-פי סיפור של אבי, שוב פניתי לעירייה ושוב אמרו לי: 'כן, אנחנו חושבים על זה'.

"אז שימשיכו לחשוב. אין לי מרפקים וחוצפה. אני קיבוצניק ואין לי כסף כדי לקנות רחוב על-שם אבי. אם עיריית תל-אביב לא מכירה בחשיבותו זה עצוב, אבל זה ההפסד שלה".

אם נזקק לדוגמה נוספת, המוכיחה שאין נביא בעירו, היא מתקבלת ממש בימים אלה. ביולי 2004 יחלו בארצות-הברית החגיגות לרגל מאה שנה להולדת בשביס-זינגר. "אני מקבל פקסים ממדינות שונות, במרכזי תרבות ובספריות הלאומיות ייערכו הרצאות וכינוסים, ייצאו לאור מהדורות חדשות של ספריו, יהיו עוד סיפורים שיעובדו להצגות ולסרטים. ואצלנו כלום"

פגישה אחרי 20 שנה

ישראל זמיר, בן 74, חבר קיבוץ בית-אלפא, נולד בוורשה לרחל וליצחק בשביס-זינגר. כשהיה בן חמש נפרדו הוריו, ואביו נסע לניו-יורק אל אחיו הגדול, הסופר ישראל יהושע זינגר, שסידר לו עבודה בעיתון.

מתי התחלת להבין שאבא שלך הוא סופר חשוב ומפורסם?

"כילד ידעתי שהוא כותב בעיתונים וכותב ספרים, אבל הוא כתב ביידיש, שפה שלא אמרה לי כלום ולא היתה לזה משמעות בעיני. כשהייתי בן 16, המחנך הביא לי ספר שלו, "השטן בגוריי", ושמחתי, אבל כשהתחלתי לקרוא נהיה לי חושך בעיניים. הפרק התשיעי פותח בכותרת: 'מזמוטי חתן וכלה על גל של אשפה'. מה זה הקשקושים הסקסומניים האלה? החבאתי את הספר מתחת למזרן, כדי שאף ילד לא יראה. לימים, כשנפגשתי עם אבי, סיפרתי לו על כך והוא נעלב. הוא צעק עלי: 'למה אתה מתנהג כמו בימי הביניים? לשרוף ספרים ולהחביא אותם מתחת למזרן זה אותו הדבר!'"

פגישתם הראשונה התקיימה 20 שנה אחרי שנפרדו בפולין - בניו-יורק, כשישראל בן ה-25 כבר הפך מזינגר לזמיר ("החלטתי לעברת ברגע ששרתוק הפך לשרת") והגיע לשם כשליח השומר הצעיר. "זו היתה פגישה קרה ומנוכרת מכל היבט שהוא. הוא אידישיסט ואני מדבר עברית, הוא קפיטליסט-ריאקציונר ואני סוציאליסט-מרקסיסט, אני סגדתי לסטלין והוא ראה בו רוצח, אני שללתי את הגולה והוא גר בה, הוא היה 'איש אוויר' ואני הייתי איש אדמה, מכל היבט היינו הפכים. לחצנו ידיים, הוא הצמיד לי נשיקה ועמדנו נבוכים ושותקים.

"רק אחרי שעברתי תהליך נפשי והבנתי שהחיים הם לא שחור ולבן, ובייאושי כי רב התחלתי לקרוא את יצירותיו – נכבשתי. ואז הוא זרק לי, כמו שהוא תמיד זרק דברים: 'למה שלא תתרגם אותי?' הופתעתי. 'אני? קטונתי'. ככה התחלתי לתרגם והוא התחיל לקרוא. הוא היה קפדן מעין כמוהו, לעתים היינו יושבים יחד שעות כשלא מצא את המילה שהיתה עדיפה בעיניו. הפגישות הספרותיות האלה התחילו לחרוג מהתחום הספרותי ועברו לתחום האישי. הוא סיפר לי על עצמו, אני סיפרתי לו על עצמי.

"מדי יום באתי לדירה שלו, בסנטרל פארק, והוא היה נותן לי דולר אחד, שהיה אמור להספיק לאוכל ולתחבורה, ואני זוכר שתהיתי בלבי איך איש כל-כך גדול יכול להיות כל-כך קמצן. התביישתי לומר לו שאין לי כסף ושאני רעב.

"בסוף-השבוע הראשון לשהותי שם נתבקשתי לנסוע עם המשאית של התנועה, והשליח המרכזי נתן לי חמישה שטרות של 20 דולר כדי לקנות דלק. בערב, כשבאתי אל אבי והוא עמד להוציא את הדולר המעליב שלו, שלפתי ארנק עם חמישה שטרות והוא קרא: 'עשית את זה!' הוא ממש התרגש מזה שהבן שלו כבר לא תלוי בו. זו היתה אחת החומות הראשונות שנפלו בינינו".

שני דולרים מאבא

המילה "אבא" מעולם לא יצאה מפיו של זמיר. "רק את המכתבים אליו הייתי פותח ב'אבי היקר'. בטלפון הייתי אומר לו: 'מדבר בנך'. כשהיינו יושבים יחד הייתי פותח את השיחה ב'תקשיב'. עד הסוף לא קראתי לו 'אבא', מפני שאי-אפשר לשחזר 20 שנות ייבוש של אבהות. הקשר שהיה בינינו אינו דומה למה שיש ביני לבין ארבעת ילדיי. אבא שלי היה איזה בן-אדם שחי באמריקה ופעם בחצי שנה שלח שניים-שלושה דולרים. זה לא חימם את הלב".

אולי לא חימם את הלב, אבל את הכישרון הספרותי ירשת ממנו.

"ירשתי משהו, אבל הוא היה, ללא ספק, גדול ועשיר ממני. אילולא התחלתי לתרגם את ספריו, לא הייתי מתחבר אליו בכלל. פעמיים יצאתי לארצות-הברית כשליח ופעם בשבוע היינו נפגשים ומבלים שעות ביחד, וכיוון שהוא היה שובב גדול בעסקי נשים לא אחת הייתי צריך לחפות עליו ולהגיד שהוא אצלי. היינו ידידים בלב ובנפש יותר מאשר אב ובן".

זמיר היה סגן עורך "על המשמר", ערך את "חותם", ייסד את מוספי "הדף הירוק" ו"קו למושב" וכיום הוא גימלאי. ארבעה ילדים נולדו לו ולאשתו, שלושה מהם מתגוררים היום בחו"ל. רק אחד מהם, אילן, זכה לפגוש את סבו, "אבל הוא היה אז צעיר מאוד והוא לא זוכר. למרות זאת הוא מתגאה מאוד בסבו. בשלב מסוים אפילו שקל את האפשרות לחזור לשם המשפחה זינגר, ולבנו הוא קרא הראל-יצחק".

אתה היורש היחיד של בשביס-זינגר. מה זה אומר?

"המילה יורש קצת פרובלמטית. את כל יצירותיו הוא מכר להוצאות ספרים בסכום נכבד מאוד, וזה כולל גם את כל הזכויות לספרים ולהצגות. כל תיאטרון שרוצה להעלות מחזה צריך לפנות למו"ל האמריקני ולשלם. כשאני רציתי לכתוב את 'הנאהבים והנעימים' לפי הסיפור 'השניים', פניתי למו"ל ואמרו לי 'כיוון שאתה בנו ניתן לך בחינם', אחרת, 'הבימה' היתה צריכה לשלם כסף רב".

זה לא כואב?

"זה כאב רק לזמ קצרצר. החלטתי שאני לא אתאבל ולא אבכה על כספים שיכלו להיות שלי והם לא שלי. אני יכול רק להצטער שלא הייתי יותר לידו. ייתכן שהייתי יותר מתעשר מבחינה רוחנית, ועל כך שהקשרים שנרקמו בינינו היו רוחניים יותר מאשר רגשיים".

היצירה עדיין חיה

13 שנה חלפו מאז שבשביס-זינגר נפטר. "הצעתי לאלמה, אשתו השנייה, לקבור אותו בישראל וביקשתי ממנה לקחת את המורשת הספרותית שלו ולהעביר אותה לארכיון בירושלים, כדי שסופרים יוכלו לעיין בה. היא שאלה: 'כמה כסף ירושלים מוכנה לשלם?' וקיבלה הרבה מאוד כסף כשהעבירה את כתביו לארכיון באוסטין, טקסס.

"אבי נקבר בניו-ג'רסי, בבית-קברות שכוח אל שאף אחד לא מגיע אליו. זה מצער, מפני שאילו נקבר בארץ היו עולים לקברו, לפחות המשפחה, והיתה איזושהי הילה סביבו. אבל לתדהמתי ולשמחתי, יצירותיו עדיין משגשגות וספריו נמכרים לקולנוע ולתיאטרון. הוא מת, אבל יצירותיו ממשיכות לחיות".

במסגרת שנת המאה להולדתו הוזמן תיאטרון 'גשר' להעלות את ההצגות "העבד" ו"שושה", שבויימו על-ידי יבגני אריה, בפס טיבל הקיץ היוקרתי של מרכז התרבות הניו- יורקי המפורסם לינקולן סנטר. "אבי בדרך-כלל לא אהב לראות את המחזות והסרטים שנעשו על-פי סיפוריו", מעיד זמיר. "הוא טען שהם מרדדים את יצירותיו ומסיטים את היצירה מכוונותיה. אבל אני מאוד גאה במה ש'גשר' עשה. יגבני היה נאמן למקור".

אתה כועס על קברניטי התרבות בישראל שעד כה מתעלמים מהתאריך הזה?

"אני לא רוצה להשחית את זמני בכעס. אני חי בשלום גם עם האבא שהיה לי וגם עם עצמי. לדעתי, הארץ שלנו מפסידה, אבל עצם העובדה שבתקופה האחרונה רצות שלוש הצגות על-פי ספריו אומרת, שאולי לא מציינים אותו, אבל יצירותיו חיות את חייהן וזה, אולי, יותר חשוב מהנצחה".

עולם יהודי רווי יצרים

יצחק בשביס-זינגר, חתן פרס נובל לספרות, הוא מחשובי הסופרים היהודים של המאה ה-20. רוב יצירתו היא ביידיש, אבל ספריו וסיפוריו תורגמו לשפות רבות, וחלק מהם עובדו לסרטים ולמחזות, ביניהם הנובלה "ינטל – בחור ישיבה", שעובדה על-ידי ברברה סטרייסנד לסרט "ינטל".

יצחק זינגר נולד בפולין לפני 100 שנה. הוא היה בנם של רב העיירה, פנחס מנדל זינגר, ושל הרבנית בת-שבע, אשה חכמה ומשכילה שהשפיעה עליו רבות. בנעוריו למד קבלה ופילוסופיה מערבית. בגיל 19 החל לפרסם את סיפוריו בכתב-עת ביידיש בוורשה, שבו עבד כמגיה. הוא חתם על הסיפורים בשם העת "באשביס", על-שם אמו. בגיל 31 היגר לארצות-הברית, ושם פירסם את ספרו הראשון, "השטן מגוריי". בעקבותיו באו עוד רומנים היסטוריים, כמו "העבד" ו"האחוזה".

בשביס-זינגר הרבה לעסוק ביהדות מזרח אירופה במאות האחרונות ועד השואה. יצירותיו אפלות, פטליסטיות, והעולם היהודי בהן מיני מאוד, רווי יצרים, מיסטי, שטוף אמונות תפלות, שדים וגילגול נשמות. בשנת 1978 זכה בשביס-זינגר בפרס נובל לספרות. בשנת 1991 נפטר ונקבר בניו-ג'רסי.