"כאן מותר לי לצחוק"

דפנה, אורית, ולנטינה, ילנה ונשים רבות אחרות הצליחו בסוף-השבוע האחרון לצחוק, לרקוד, לחייך ולהשתולל. בעיקר הן נהנו מכך שלשם שינוי לא ננעצו בהן מבטיהם החקרניים של אנשים, שרגילים להביט באלמנות האינתיפאדה בצער וחמלה.

האינתיפאדה האחרונה הולידה מעמד חברתי חדש – אלמנות ואלמני הפיגועים. נשים וגברים שבני-זוגם בסך-הכל נסעו באוטובוס לעבודה, עבדו במסעדה שוקקת חיים או נכנסו להתפלל בבית-כנסת בירושלים, ומצאו את מותם. נשים וגברים שמצאו את עצמם באמצע החיים, לפעמים ממש בראשיתם, בודדים ונטולי תמיכה חברתית.

בסוף-השבוע הגיעו עשרות מהם למלון מוריה בטבריה, לפעילות של אירגון "משפחה אחת", המסייע למשפחות נפגעי פעולות האיבה. הם התחילו בארוחת ערב, נהנו מהופעה של הבדרן ג'ינג'י גולדברג ואפילו קפצו לחרמון. קשה היה לנחש שמדובר בקבוצת אנשים, שאיבדו את היקר להם מכל.

"מהכאב יוצאת צמיחה"

דפנה סבאג (24) מפתח-תקווה, מורה באולפנה, איבדה את בעלה אבי ז"ל בעת שהיה בדרכו לביתם בעתניאל לפני כשנתיים. "כאן מותר לי לצחוק", היא מסבירה. "אנשים רגילים נדהמים לראות אותך שמח וצוחק, בניגוד לציפיות לראות אותך בוכה ועצוב, אלמנה קדושה. מתוך הכאב שלנו יוצאת צמיחה אמיתית.

"אנו באות לכאן כדי לנוח ולהתאוורר, וזו גם הזדמנות להכיר אנשים חדשים במצב שלנו. הבעלים של כולנו נרצחו משום שהם יהודים, ולכן יש זהות מאוד עמוקה בינינו. בפעם הראשונה שהייתי צריכה למלא טופס רשמי ולכתוב 'אלמנה', לא הייתי מסוגלת למלא את המילה הזו. זה לא היה אני. זה דבר שעושים כאן פעם ראשונה, ואז זה כבר נהיה רישום טכני לכל דבר".

"כאן אני מרגישה חופשייה", אומרת אורית ברגר (28) מירושלים, שאיבדה את רפי ז"ל בפיגוע בצומת פת בעיר. "זה המקום להוציא דברים שכל השנה אני אוגרת בפנים. אני לא צריכה לחשוב הרבה. לפני שהגעתי לפעילות בפעם הראשונה עוד פחדתי והתלבטתי. אחרי זה היה ברור לי שהמילה הזו, 'משפחה', ממצה את הכל. יש בנייה לצד הכאב".

ילנה חזן (34) מאדורה, אם לשני ילדים, איבדה את בעלה אבי ז"ל בפיגוע בשכונת בית-ישראל בירושלים. "אנחנו סוחבות את האסון, אבל עושות מאמץ לפתוח פרק נוסף בחיים", היא מסבירה. "אני רואה את ההתקדמות מאז המפגש הקודם".

"זה לא רק רצון אלא חובה", משלימה את דבריה סבאג. "היינו נשואים שישה חודשים וחצי. יש חובה להקים בית חדש ונמשיך להקים משפחות".

נקודת המפנה: הפיגוע בסברו

ארגון "משפחה אחת" הוקם לאחר הפיגוע במסעדת "סברו" בירושלים. "הפיגוע הזה היה נקודת מפנה", מסביר דן כהן, מנהל המשרד הראשי של הארגון בירושלים. "בני משפחת בלזברג מצפון-אמריקה עלו באותה תקופה לארץ, והתכוונו לחגוג בת-מצווה לבת המשפחה.

"ואז הילדה אמרה להוריה, שהיא אינה יכולה לחגוג בזמן קשה כל-כך. היא ביקשה מהוריה לחלק את מתנת בת-המצווה כסיוע לנפגעי הטרור. ההורים הבינו שנוצר צורך אמיתי בסיוע לנפגעים האלה מעבר לכל מנגנוני הסיוע הרשמיים".

הארגון פועל כיום ממספר סניפים ומפעיל רשת רחבה של מתנדבים, שמתגייסים אחרי כל פיגוע ומגיעים לבתי-החולים ולמשפחות השכולות. "אנחנו מטפלים ביותר מ-2,000 משפחות, מתוכן כ-940 משפחות שכולות ועוד יותר מאלף משפחות פצועים", אומר כהן.

"הסיוע החברתי שלנו מתבטא גם בסוף-השבוע הזה. כשמגיעה אלינו אלמנה שבמשך שנה וחצי לא יצאה מהבית, זה הישג שלנו. היא סיפרה לנו על המצוקות שלה במהלך הסדנאות שלנו וחזרה הביתה עם חיוך רחב על הפנים. המטרה היא לעזור לנפגעים לחזור לשיגרה".

"הארגון נותן לנו אוזן קשבת כל הזמן", אומרת אורית ברגר. "היו מקרים רבים שהעדפתי לדבר עם אנשי הארגון ולא עם בני משפחה, כי הם הבינו אותי ואת המצוקות שלי טוב יותר".

אלהם מטר (47) מחיפה שכלה את בעלה ג'ורג' במסעדת מקסים בחיפה, לאחר שנאבק על חייו במשך 11 יום בבית-החולים "רמב"ם". משפחת מטר יצאה מצולקת מהפיגוע הקשה שהיה במסעדה. חתונת בתה של אלהם נדחתה בעקבות האסון הקשה, ונערכה בהיקף מצומצם לאחר האסון המשפחתי. "זו פעם ראשונה שאני מגיעה לפעילות הזו. התייעצתי עם הילדים שלי והחלטנו מיד שכן. יש בין כולנו פה מכנה משותף", מספרת מטר. היא חולקת שולחן עם ולנטינה בלבין (64) מחיפה, ששכלה את בעלה רסים בפיגוע קו 16 בחיפה.

"האירועים האלה מאוד מחזקים אותי ונותנים לי את התחושה שאני לא לבד. קשה מאוד להיות לבד כאן בישראל. אף אחד לא מבין את הצער שלי. כולם עסוקים בעניינים הפרטיים שלהם, ואני מרגישה כמו אדם שיש לו בעיה. רק כאן החברה מכירה אותי ומבינה אותי. אני פוגשת הרבה אנשים אגואיסטים, שלא מגלים שום התחשבות או הבנה למצב שלי ולצער שלי".