מה עושים היאפים מהמרכז בגליל?

אל אוכלוסיית הגליל מצטרפים לאחרונה זוגות אורבניים, שמאסו בחיי הכרך ומצאו מפלט בפסטורליה. כאלה הם עודד וגליה בני 38. לפני חמש שנים וחצי הם עזבו את ירושלים עם בנם ובתם (כיום בני 9 ו-5) לטובת הצפון הרחוק.

"מקום שמגלים בו חייזרים"

ההתחלה דווקא לא היתה קלה. הם התנחלו במושב דישון, בו קנו חלקת משק, ואמנם התקבלו בלבביות על-ידי התושבים הידידותיים. אולם אט-אט חילחלה לליבם התובנה, שהחיים בכפר הם קצת יותר מדי בשבילם. "דישון הוא מקום נידח מכל הבחינות", מתמצתת גליה בעגמומיות. "אצבע הגליל זה הקצה של הפריפריה, ומושב דישון הוא מאוד פריפריאלי בתוך הפריפריה", מאבחן עודד.

עבור עודד וגליה, המעבר לצפון היה גם אתגר לזוגיות. עודד, שהיה רגיל לעבוד כ-12 שעות ביום, מצא עצמו מבלה שעות ארוכות עם אשתו. "היינו מאוד לבד, לא הכרנו הרבה אנשים. המון פעמים הרגשתי כאילו שמו אותנו באיזה מחנה עבודה מבודד, וזרקו את המפתח", מתארת גליה את התחושה. "אני זוכרת שמצאו במושב כרם בן-זמרה, לא הרחק מהבית שלנו, בובה שחשבו שהיא חייזר. חבר כתב לנו מכתב משועשע, שכותרתו 'מהי נידחות?'. אחד הפרמטרים שהוא הזכיר היה 'מקום שמגלים בו חייזרים'".

לפחות התנחמתם באיכות-הסביבה?

עודד: "כשאתה עובר מהעיר למושב, אתה חושב שאתה הולך לנשום אוויר נקי, ושעם המטעים ליד הבית הכל יהיה סבבה. ואז אתה מגלה, שהכל מרוסס לך מטר מהבית. ואם יש לך גם לול תרנגולות ליד הבית, זה מטרד נוראי – רעש, ריח, זבובים ולפעמים מחלות. אין פה את השלווה שאתה מדמיין".

גליה: "הכי הרבה בעיות אסתמה יש לילדי מושבים, בגלל הריסוסים".

כך שמקץ שנתיים, בני-הזוג עקרו לראש-פינה, בה מצאו את המנוחה והנחלה. לפני המעבר, עודד עבד בעסק המשפחתי למוצרי יודאיקה, שממוקם בחוצות היוצר בירושלים. כיום הוא מנהל את המכון לאמנויות במכללת "תל-חי" וגליה מעצבת בובות בד שאותן היא משווקת לחנויות ברחבי הארץ. הם מרוצים מהחיים בעיירה. "אם יש בסינמטק תל-אביב פסטיבל סרטים בריטי, הוא מגיע גם לפה", מרגיע עודד. ומדווחים בסיפוק שאורח החיים בצפון מתאפיין בפחות לחץ מהחיים בעיר הגדולה.

"המכללה שבה אני עובד מתנהלת בצורה הרבה יותר רגועה ונעימה מגופים דומים באיזור המרכז", משווה עודד. "שנינו בוגרי 'בצלאל', ואחד ההבדלים בינו לבין המכון לאמנויות הוא ברמת התחרותיות וההישגיות, שהרבה פחות באים לידי ביטוי פה. הסטודנטים אומרים לי: 'אנחנו כאן כי אנחנו רוצים ללמוד מה שאנחנו נהנים ממנו ומה שאנחנו מתחברים אליו', והאמירה הזאת מאפיינת את החיים פה – הם יותר רגועים, והאנשים יותר פתוחים מאשר בעיר, ויותר נעימים".

חיים בלי פקקים

גילי רונן (44) ניהל במשך 15 שנה את פאב "הכוסית" שבכיכר רבין בתל-אביב. זה היה לפני שהוא ואשתו טלי (38) החליטו לנטוש את רמת-גן עם שני בניהם לטובת הר-אליעזר, ישוב קטנטן בגליל, מקום בו הם צריכים להסיע את שקית הזבל עד לפח האשפה הציבורי הקרוב.

ההחלטה נפלה במהלך טיול משפחתי, שארך שנה, באוסטרליה. הטיול היה הפסקה מהחיים, מתנה שגילי החליט להעניק לעצמו ליום הולדתו ה-40. טלי מספרת שבטיול הם נחשפו למרחבים ולטבע "כשחזרנו לגוש דן, לא הבנו מה אנחנו עושים כאן", היא משחזרת. "חיפשנו לראות את הירוק בעיניים".

"לא חשבנו על האמצע", מבהיר גילי, "החלטנו שאם עוברים – עוברים צפונה כדי לחפש את המרחבים שעוד נשארו בארץ ישראל ויש בהם מים וירוק". הגליל משך אותם, אף שלא הכירו אותו היכרות מעמיקה יותר ממה שמספקים טיולים בשבתות. הם לא היו מוטרדים מהשאלה כיצד יתפרנסו. גילי הביא איתו את הידע שרכש בחיי הלילה התל-אביביים וניהל עד לא מכבר בית-קפה בגליל. טלי, מורה למחול במקצועה, לקחה בחשבון שייתכן כי תצטרך למצוא עבודה שלא בתחום הכשרתה.

"הייתי מודעת לכך שלא אמצא בקלות עבודה והייתי מוכנה להתפשר. לפני המעבר, ניסיתי לברר מה הביקוש למורים למחול בגליל, והבנתי שיהיה לי קשה מאוד למצוא פה עבודה, כי אין דרישה". בסופו של דבר, ענייניה המקצועיים של טלי הסתדרו כל כך טוב, שהיא אפילו הרשתה לעצמה לדחות הצעות עבודה. היא מלמדת מחול בבית-הספר היסודי "לב העמק" שבקיבוץ נאות-מרדכי, ב"מרכז קלור" בקיבוץ כפר-בלום ובמכללת "סמינר הקיבוצים" בתל-אביב.

גילי למד שחיי הלילה בגליל שונים מאלה שהורגל אליהם בתל-אביב. "הגליליים אוהבים לבלות בבית יותר מאשר בחוץ. שיא התפוסה הוא בסופי-שבוע ובחגים. הקהל יותר הומוגני, בהשוואה לפאב תל-אביבי. יש פחות בליינים מזדמנים ויותר קבועים, שמכירים זה את זה. בתקופת 'הכוסית', רקמתי קשרי ידידות עם בליינים שהיו פוקדים את הפאב מהגליל, כך שכשהגענו לגור פה, לא סבלתי מבדידות חברתית. בזכות הקשרים האלה, הקליטה שלי בגליל היתה נוחה וקלה".

הם גרים בשכירות. "מאוד נהנינו לגור במרכז", מודה טלי, "ואם היום, מאיזושהי סיבה טובה או פחות טובה, ניאלץ לחזור – נעשה את זה בכיף. כשאנשים שמעו שאנחנו עוברים לגור במקום מרוחק וקטן, הם אמרו שאנחנו משוגעים, אם כי היה להם יותר קל לעכל את הצעד הזה אחרי שכבר טיילנו באוסטרליה. לפני הטיול לא הייתי מעלה בדעתי לגור במקום שבו אנחנו גרים כיום".

קצת מפריעה לטלי העובדה שביישוב אין ילדים רבים, כך שלילדיהם, בני 11 ו-8, אין חיי חברה תוססים, "אבל לקחנו את זה בחשבון כשבחרנו ביישוב הספציפי הזה, שיש לו מעלות אחרות". וגילי מוסיף: "לפני כמה שבועות ביקרנו עם הילדים בקניון בהרצליה. כשחזרנו ליישוב שלנו, הם הביטו על הוואדי ואמרו: 'זה קניון!'. הם קרובים הם קרובים מאוד לטבע". 

חיים ללא מותגים

יורם ועדי וינבר, היא מעצבת אופנה והוא בעל עסק לייבוא אופנה, נחשבים למהגרים טריים, שכן רק לפני חצי שנה הגיעו לצפון הרחוק מהוד-השרון עם בתם בת השנתיים וחצי. הם נטעו את יתדם בקיבוץ צבעון, בו גרות רק 25 משפחות. גם בהוד-השרון גרו בבית פרטי, אבל זה לא היה זה.

"מבחינה כלכלית, המעבר יכול היה רק להרע את המצב", מבהיר יורם. "הניתוק מהמרכז מפחית את האופציות. אבל הסתובבתי כמה שנים בחו"ל והגעתי למקומות מעוררי קנאה, שאין כמוהם בארץ. הדבר הכי קרוב למה שראיתי בחו"ל זה הגליל. זה אומר מים זורמים, חורש טבעי, מרחב ונופים פתוחים. כשנפשנו בצימרים בגליל, חשבנו לעצמנו: 'למה אנחנו לא גרים פה?'". בני-הזוג שמעו על קיומו של צבעון רק כשחרשו את הגליל בחיפושיהם אחר מקום ראוי להשתקע בו.

החזון האקולוגי של חבורת משתכני צבעון שבה את ליבם: הם מתנגדים ל"גילוח" הגבעה לצורך בניית וילות וסבורים שיש להתאמץ ולשבץ את הבתים בלי לפצוע את הנוף. הם גם דוגלים בחיי קהילה. תוכנית המתאר של הקיבוץ כמו נועדה להרגיע את חרדותיהם של ההורים: הבתים פונים לחצר פנימית, שכלי רכב לא עוברים בה. "ילדים, גם בגיל שלוש, יכולים ללכת לבקר זה את זה בלי חשש", מתגאה יורם, "וזה משהו שאין בהוד-השרון".

בני-הזוג יורדים לתל אביב פעם בשבוע, שם הם ממלאים מצברים תרבותית, קולינרית וצרכנית. "פה בגליל, בעשר-עשר וחצי אנחנו כבר מכבים אורות", מודה עדי. "גם בתל-אביב לא היינו חיות לילה, אבל היינו יוצאים לפאב פעם בשבוע. פה ממש לא. לצערי, אני הולכת למוזיאונים הרבה פחות מבעבר. כשאנחנו באים למרכז ליומיים, זה יכול להיגמר בבזבוז של מאות שקלים".

לשמחתם, ילדם כמעט ולא כרוך אחר מותגים, בעיקר אם משווים אותו לילדי העיר, אולי משום שבכפר החשיפה למוצרי צריכה אליטיסטיים נמוכה יותר. ליורם יש עוד הסבר: "אני חושב שהאופציות הכלכליות של האנשים פה מועטות יותר. מי שגר בצפון תל-אביב מוציא יותר על מותגים, וקניית מותגים יותר חשובה לילדיו".

חיים ללא שעון

אבי (40) וסיגל (36) סירואה היו זוג יאפי טיפוסי. הוא עבד במשרדי הפרסום הגדולים כמפיק דפוס, לפחות 12 שעות ביום. היא היתה תקציבאית במשרד יחסי-ציבור. הם השתכרו משכורות נאות, חיו ברמת-חיים גבוהה וגרו במודיעין עם שני ילדיהם, בני החמש והשלוש. לפני כחמישה חודשים שניהם התפטרו מהעבודה ועברו לגור בשכירות במושב רמות-נפתלי, בו סיגל גדלה. הם מתכננים לבנות שם את בית החלומות שלהם.

אבי מרכז את מרצו בהקמת יקב הבוטיק "עמרם", עם אביה של סיגל, כורם במקצועו. סיגל, שכלל לא ציפתה למצוא עבודה בתחום שבו היא מתמחה, הופתעה כשנפלה בחלקה משרת דוברת המכללה האקדמית "תל חי". כשנכנסה לתפקיד, היתה צריכה להתרגל ל"זמן הגליל", שבו לא הכל צריך לקרות כאן ועכשיו. לקח זמן מה עד שנמצא לה משרד, חלפו עוד כמה ימים עד שהשיגו לה שולחן, וגם למסוף המחשב היא נאלצה לחכות בסבלנות אין-קץ.

השעון הגדול, שסביבו התנהל סדר היום הביתי במודיעין, התקלקל במושב. כבר חודשים שבני-הזוג דוחים את תיקונו. אין להם צורך בו, דבר שלא היה עולה על דעתם כשגרו במרכז, וסיגל ידעה שבשבע ורבע בדיוק היא חייבת לצאת מהבית. "כיום, אנחנו קמים כשאנחנו מתעוררים", היא עולצת. "זה איזור השאנטי פה", מסכם אבי. "לא צריך להרחיק עד הודו כדי להיות רגועים".

בני-הזוג שותים כעת את חסכונותיהם, אבל עיניהם זורחות מאושר כמו ראו את הזוהר. הם עזבו את העיר משום שמירוץ החיים האינטנסיבי שחק את עצביהם. "במודיעין, הרגשנו שהילדים חיים בתוך כלוב", אומרת סיגל. "אתה צריך לצאת איתם לפארק לשעה וחצי או שעתיים כל יום, ואחר כך אתה מחזיר אותם לכלוב. זה לא דומה לתחושת החופש והמרחבים האינסופיים, שעומדים לרשותם כיום. בגלגול הקודם, אבי היה רואה את ילדיו רק כשהיו בדרך לגן. כשחזר מהעבודה, הם כבר ישנו. כיום הוא אדון לזמנו".

ומה עם בילויים?

סיגל: "כמה שזה אולי נשמע אבסורד, פה אנחנו מצליחים לבלות יותר. כשגרנו במרכז, בסופו של יום היינו מותשים, באפיסת כוחות. פה יש לנו הרבה יותר כוח ומרץ. יש מסעדות מצויינות בגליל וההצגות הטובות מגיעות גם לכאן. אנחנו יוצאים להצגות, מה שבמודיעין שנים לא עשינו".