סיפורים מהמכולת

כמעט 30 שנה שבני הפרסי הוא המכולתניק היחיד בשכונה ב' בבאר-שבע . הוא מכיר את כולם וכולם מכירים אותו. הבדיחות התפלות שלו, עדתיות על גבול הגזעניות, עוברות כאן בסלחנות אצל הלקוחות. כי בני הפרסי מתבדח קודם כל על חשבונו ועל חשבון העדה שלו.

"ראית פעם פרסי שהצ'קים שלו חוזרים? הנה תראה", הוא מציג ערימה גדולה של צ'קים מקופלים, חלקם מסמורטטים. "אני אומר לביבי: אתה רוצה לדעת מה המצב הכלכלי במדינה באמת? תבוא פה ותראה. הנה, הצ'קים האלה כולם של קליינטים שלי. כולם חזרו בלי כיסוי. יש פה יותר מ-100 אלף שקלים. הייתי צריך לקחת הלוואות משכנים טובים ומחברים כדי שלא אפשוט את הרגל.

"מה אני אעשה? אני לא הולך לתבוע את האנשים עם הצ'קים שחזרו. איך אני יכול? אלה שכנים שלי כולם. משפחה כמעט. אני בכל השמחות שלהם משתתף. אני יכול לתבוע? הם מבקשים שאני אחכה. אז אני מחכה. יש פה בן-אדם, שנה וחצי לא היה לו כסף וצ'קים שלו חזרו. בזמן האחרון משרד הביטחון הכיר בנכות שלו, והוא התחיל לקבל כסף, בוכטות. בא אצלי, כמו ילד טוב, כל חודש מחזיר קצת. נהיה קליינט בובה. שווה לחכות או לא?"

אצל בני הפרסי היום אין כסף לבגט השכן שעליו מדובר - חיים - בדיוק מגיע. "תדע לך", הוא אומר לי כשהוא שומע על מה נסבה השיחה, "אם לא בני הפרסי, לא היה לי מה לאכול. חודשים שלמים הייתי בלי גרוש על הנשמה. רק בני נתן לי ונתן לי - לחם, חלב, גבינה - שיהיה מה לאכול. עכשיו אני מחזיר לו. אני קונה רק אצלו, גם אם בסופר זה יותר זול. מכולת שכונתית לא עוזבים. זה חתונה קתולית, לכל החיים".

נכנסת עקרת בית צעירה עם תינוקת. בני שולף מתחת למדף שקית עם בלונים ומנפח לילדה. "אתה רואה איך קונים לקוחות?" הוא מסביר, "בלון של 10 אגורות לילדה והיא מבסוטה. גם האמא רגועה. אולי זה ישכיח מהילדה את המסטיק והממתקים שהיא רוצה. ככה האמא קונה ומבסוטה, ואני מוכר ומבסוט. אין מה לעשות".

לקוחה מבוגרת עם טריינינג נכנסת, רואה את המצלמות והמחברת ומתחילה אוטומטית לתקוף את שר האוצר. "מה הוא רוצה לעשות לנו, לפנסיונרים, להרוג אותנו?" היא אומרת בזעם ונוטלת שתי קופסות סיגריות, כיכר לחם ושני אשל. "אתה רואה", זורח בני הפרסי, "קשה, קשה, אבל על סיגריות לא מוותרת. פחות לחם אחד, אבל סיגריות היא מוכרחה לקחת. תעשה חשבון. היא מוציאה 750 שקל על סיגריות בחודש. איפה השכל?"

לחם עבודה

הלקוחה שנכנסת אחריה, תושבת ותיקה בשכונה, אוספת כמה מוצרים מהמדפים, מגיעה אל בני, פותחת את כף ידה, סופרת בעיניה את המטבעות ואז נאנחת: "אין כסף לבגט הזה. פעם אחרת". היא מחזירה את הבגט למקום.

"אתה רואה", מפרשן בני, "זאת הודית. קונה רק מזומן. אין כסף - לא באה, יש כסף - קונה. הודים אף פעם לא חוזר הצ'ק שלהם".

"בניגוד לאנשים פה שמקטרים, אני אומר כל הכבוד לביבי נתניהו", מרצין בני הפרסי, "אני מצדיע לו. למה? כי הוא הוריד לאנשים פה את הרוח מהכיסים. פעם היו שולחים לי ילד עם שטר של 100 שקלים לקנות כמה במבות. היום יש מבצע במבה בשקל, אתה רואה את אותה אמא שולחת את הבן עם שקל אחד להביא במבה אחת.

"אני מדבר על גברת שהיא חד-הורית והיתה חיה מכל מיני קצבאות. תמיד עם סיגריות וצבע על השיער. עכשיו אני רואה אותה הולכת לשטוף בתים של שכנים אחרים בשביל קצת כסף. למה? כי נגמר הכסף. אין כסף, חייבים לעבוד.

"חשבתי שכבר ראיתי ושמעתי הכל, עד שלפני שבוע הגיעה לכאן אחת השכנות, שחייבת לי 200 שקל, והודיעה לי שאין לה איך להחזיר את החוב, כי בעלה לשעבר הפסיק לשלם מזונות. היא אמרה לי, שאם אני רוצה היא מוכנה לשכב איתי בלבד שלא אמנע ממנה לקנות לחם וממרח לילדים. זה יפה ככה? היא יכולה להיות בת שלי. היא גרושה עם שלושה ילדים. גמרנו. זה חוב אבוד. תראה לאן הגענו".

רק חצי כיכר

במכולת ברחוב חביבה רייק בשכונה ג' המצב לא יותר טוב. השכונה הזאת ידעה ימים יפים יותר. לפני 20 שנה היא היתה מרכז לרבבות משפחות ברוכות ילדים והעשירה כל בעל מכולת. "בזמנו מכרנו יותר מאלף כיכרות לחם ביום", משחזר בגעגועים בעל המכולת, שלמה כהן. "ירדנו בהדרגה במשך השנים, עם ההזדקנות של השכונה. לפני עשר שנים מכרנו כמה מאות. לפני ארבע וחמש שנים עוד מכרתי יותר מ-200 כיכרות לחם ולחמניות וחלות. היום אני לא עובר את ה-60, מקסימום 80, כיכרות לחם ביום.

"גם האוכלוסייה השתנתה - יותר עלייה רוסית עם מעט ילדים, יותר עובדים זרים. הכל ירד. ובשנתיים האחרונות המצב על הפנים. מי היה מאמין שיהיה עלי לחץ למכור חצי כיכר לחם? מי היה מאמין לדבר כזה? אני אומר לבן-אדם: 'לא כדאי לי למכור חצי כיכר לחם. ככה מכרנו אולי בשנות ה-60'. אבל הבן-אדם חי לבד, ערירי. הוא אומר שחבל לו על לחם שמתייבש ונזרק.

"יש אישה שבאה ביום ראשון ורוצה שאני אחליף לה כיכר לחם יבש בלחם טרי. למה? כי בשבת חלק מהילדים שלה היו בפנימייה ונשאר לחם. אז היא רוצה לעשות טרייד-אין. שמעת פעם על טרייד-אין בלחם?"

גם שלמה וגם המוכרת הקבועה שלו, רנטה, מוצאים את עצמם לא פעם שולחים יד למדף ומוסרים בחינם מוצר ללקוח רעב. "אני בעצמי יורדת על בעל הבית שהוא לפעמים מגזים עם הלב הטוב מדי שלו", אומרת רנטה. "הוא רואה מישהו מסכן, דוחף לו בשישי איזו עוגה לשבת, או מוסיף חלה וכאלה.

"אבל לפני שבוע היתה פה סבתא עם הנכד שלה. היא בכתה לי שהיא שומרת על הנכד שלה ושאין לה כסף לקנות לו מעדן או ממתק. לא יכולתי לשלוח אותה מפה. אז הוצאתי מהכיס שלי ונתתי לה. הבטיחה שתחזיר לי ביום ראשון. לא חזרה ולא נעליים. אני יודעת שזו היתה תרומה. אתה יודע כמה תרומות כאלה אתה חייב לתת כדי לשרוד בשכונה הזאת?"

מי קונה עראק?

גם במכולת הוותיקה של מרציאנו - כבר 40 שנה בצפון שכונה ד' - הידלדל מספר הקונים. רפי מרציאנו, הבן של יהודה, בעל הבית, מחפש דרכים להעביר את הזמן. היום מוכרים פה אפילו ביצים בודדות ללקוח - שלוש-ארבע ביצים. "אם לא נמכור גם כמה ביצים, מה נעשה כל היום?" מחייך רפי חיוך של יאוש. "השכונה הזאת היא לא שכונת עוני, אבל זו שכונה של אנשים שמתגלגלים מיום ליום. אתה רושם להם והם מביאים כל חודש קצת כסף על החשבון. ברגע שהתחילו הקיצוצים, הכל קרס. אנשים לא יכלו לתת כסף, כי נהיה להם מעט כסף בכיס. הכל הלך על חשמל וארנונה ובסוף לא נשאר להם למכולת.

"אז מה הם עושים? או שהם מגדילים החובות - ואבא שלי כרגע עם 40 אלף שקלים חובות בחוץ - או שהם הולכים למכולת אחרת ומנסים לפתוח שם דף חדש ולהתגלגל. אנחנו, גם בעלי המכולות וגם הלקוחות, עושים כל החודש אותו דבר: מתגלגלים ומקווים שמחר יהיה קצת יותר טוב. זה הכל".

במכולת של מרציאנו מסודרים על המדפים שורות שורות של בקבוקי עראק. "פעם", נזכר מרציאנו, "כשהייתי ילד קטן והייתי בא לבקר בחנות של אבא, אי-אפשר היה להיכנס לכאן מרוב אנשים. בימים ההם היו קונים לשבתות את בקבוקי העראק. בן-אדם שרצה להעביר את השבת כמו שצריך, קנה עראק. פעם העראק זרם פה כמו מים. היום בקושי מוכרים. זה נחשב למותרות. מי קונה עראק? אולי רק בשמחות כמו אירוסין ושבת חתן. אולי".