המיצהאג
אולי כדאי להגיש את המיצג שלנו לבאי בית הדין בהאג - אוטובוס מספר 19 אחרי הפיגוע - לא כמוצר תעמולה בוטה, אלא דווקא בהקשר האמנותי
אוטובוס מספר 19, שהתפוצץ לא מכבר בירושלים, רותך ושופץ קמעא, כדי שאפשר יהיה לשלוח אותו להאג בלי
שיסכן את הבריות והדיילות יותר משכבר סיכן בחייו את נוסעיו וסביבותיו. האוטובוס לאחר "שיפוצו" נראה סטרילי למדי, לעומת מצבו בעת שהתרסק בלב ירושלים, אבל מסיבות מובנות איש לא חושב לשלוח אותו כמות שהוא, היישר מזירת הפיצוץ לזירת הדיון המשפטי. גם הזוועה חייבת לעבור תהליך מזורז של סטריליזציה, כיוון שהנפש האנושית מסוגלת לקלוט אימה כשהיא מוגשת במהלך של אירוע טרור, אבל מתקשה להשלים עם ביטוי אמנותי קיצוני מדי, הבא להדגים לנו מקצת מן המציאות.
אפשר כמובן להתווכח אם ראוי להשתמש באמצעי זוועה כדי להמחיש לאומות העולם את אימתו של הטרור. זה ויכוח שרק לפני חודש נערך אצלנו, כשבאתר משרד החוץ הוצגו תמונות קשות מאותו פיגוע. טעם רע מול אינטרס דחוף של הסברה.
והנה כבר מתרגשת עלינו סופת הוויכוח. מותר או אסור? שימוש ציני באסון, או צורך הסברתי דחוף שנועד להציל חיים, ואין בודקין בשעת הסכנה?
אולי הפתרון לסוגיה מצוי דווקא במה שהתרחש במוזיאון בשטוקהולם לא מזמן. שם הציג אמן ישראלי לשעבר ואנטי-ישראלי בהווה מיצג של קלסתר המחבלת ממסעדת מקסים צף על-פני בריכה של דם, מה שעורר את חמתו של השגריר שלנו בשוודיה.
אולי גם המיצג שלנו ("המיצהאג" הוא השם הראוי) יוגש לבאי בית הדין ההולנדי לא כמוצר של תעמולה בוטה ומתריסה מטעם זק"א וארגונים ישראליים אחרים, אלא דווקא בהקשר האמנותי. הנה שלדת מתכת מפויחת, המציגה סיפור אנושי קורע לב. הגויים הללו, כמו יהודים רבים אצלנו, סולדים מתעמולה זולה ומשימוש במתים לצורכי הסברה, אבל אם אתה רק מניח חבלי תצוגה מסביב, מציב תאורה נכונה וקורא למיצג בשם – הכל מתקבל אחרת.
לצד האוטובוס מומלץ להוסיף שלט מסוגנן ובו שם היצירה. למשל: "ירושלים, נפש יהודי הומייה". או: "בסערה השמיימה – קטע מאירוע אוונגרד פלסטיני, 2004". בקטלוג שיחולק לבאים יתואר האוטובוס כחלק מאמנות חוצות שהפלסטינים פיתחו לאחרונה.
בבית הדין הבינלאומי בהאג אולי לא כל-כך אוהבים יהודים, אבל אמנות מודרנית הם יודעים להעריך.
אבד חפץ רגיש
השבוע דווח על אישיות ביטחונית בכירה ביותר שאיבדה חפץ רגיש ביותר. השבוע גם הסתבר כי שר הביטחון מופז החליט לתמוך בתוכנית ההתנתקות של שרון, כי הוא לא רוצה להסתכסך עם שרון. גם שר האוצר נתניהו הביע תמיכה בתוכנית, והוסיף רק הסתייגות רפה. אפילו שאר ראשי הצבא ומערכת הביטחון לא הביעו התנגדות, למרות שרק שלשום, לפני ששרון החליט על ההתנתקות, הם דווקא היו מאוד נגד המהלך החד-צדדי.
והשאלה היא מהו החפץ הרגיש שאיבד מישהו מהאנשים האלה, או בכיר כלשהו במערכת הביטחון. כדי לא לחטוא בלזות שפתיים ובגסות, ובכפוף למיגבלות הצנזורה, אומר רק כי מדובר כנראה בחוט השדרה.
מבט אחד ודי
הנה נתברכנו בהגעתם של שני מטוסי אף 16 איי, הידועים בשם "סופה". ישראלים רבים הצטופפו בבסיס רמון שבדרום, שהרי השקת מטוסי קרב, כמו השקתו של בושם יקר וכמו כרטיס ליומולדת 80 של שימון פרס, היא מסממני היוקרה של דורנו. אם לא היית שם אתה לא קיים.
כתבים לענייני אף 16 וטייסים ותיקים הזילו דמעות התרגשות. "זה כמו לעבור מסובארו ישנה לרכב אמריקני חדיש", הגיר ריר טייס מנוסה, שהאות הראשונה של שמו העלום נשכחה ממני.
אני, שלא הוזמנתי משום מה, לא מתפעל ממטוסים. מכל אביזריו של הפלא, אהוב עליי דווקא פריט אחד, שיוצר דווקא אצלנו. הטייס של מטוס הסופה, כך דווח בגאווה, יחבוש קסדה מיוחדת מתוצרת "אלביט מערכות" מחיפה. קסדה זו מאפשרת לטייס "להרוג במבט". לכל מקום שאליו יביט הטייס, ישוגר מיד אחד הטילים התלויים מתחת לכנפי המטוס. יש לקוות שאין טייסים פוזלים.
עם כל הכבוד לפלאי חברת "לוקהיד מרטין" מטקסס, צאו וראו איך פטנט אחד משלנו הופך את כל ערימת המתכת הזו למוצר ישראלי כל כך. להרוג במבט – היש תכונה ישראלית מזו? האם לא הייתם רוצים מכשיר כזה בבית, בעבודה או סתם כשמישהו עוקף אתכם בכביש?
רק בישראל מסוגלים לפתח מוצר שיכניס תוכן וטעם צבריים לתוך גולם הברזל המגושם. לא אתפלא אם גאוני הטכנולוגיה שלנו עובדים עכשיו על פיתוח מערכת שתאפשר לטייס להשעין יד על החלון ולירוק קליפות של גרעינים החוצה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
