טיולי פרחים: כלניות בשמורת פורה
הכלניות נפוצות בכל הארץ, אבל דווקא בנגב הן מתגלות במלוא עוצמתן. הספר 'טיולי פרחים' משרטט מסלול בשמורת פורה, וממליץ על מרבדי כלניות נוספים באזור
| עוד כלניות |  | מגדיר צמחים | | | | |
- נקודת מוצא וסיום: חניון פורה
- אורך המסלול: כ-4 ק"מ
- משך הטיול: 3 שעות
- דרגת קושי: קלה
- ציוד: נעלי הליכה, כובע, מים
- עונה מומלצת: פברואר-מרץ
- מפת טיולים וסימון שבילים: מישור חוף הנגב (מס' 13)
מישורי הנגב הצפוני, בין קריית גת לבאר שבע, הם ממגורת החיטה של מדינת ישראל. בין שדות החיטה, הפרושים מאופק עד אופק, נותרו "מטליות" קטנות של שטחי בור ובהן פורחות באביב כלניות לאין ספור. אחת ה"מטליות" האלה היא שמורת פּוּרָה, הנחבאת לצד כביש 40 מבאר שבע לקריית גת.
אל השמורה מגיעים מצפון בכביש 40. בין אבני הק"מ ה-216 וה-215 ניצב שלט המכוון אל השמורה. יורדים בזהירות מהכביש וכבר מגיעים אל רחבת החניה של השמורה. ליד רחבת החניה ניצב שלט עץ ולידו פשפש המוליך אל השמורה.
השטח שייפתח לפניכם אחרי הכניסה לשמורה הוא הלב הבוטאני של השמורה. נשמרו כאן, כמעט ללא הפרעה, הצמחים האופייניים לנגב הצפוני. יש כאן המון כלניות, וגם עַכּוּבית הגַלגַל, ציפּורנית מפוּשׂקת, וינקה עשבונית, שִמשון השַלחוּפיות (זן ורוד), קֶדֶד גדול-פרי וקֶדֶד פַיְינְבְּרוּן. קדד פיינברון הוא צמח אנדמי, כלומר ייחודי לארץ ישראל, הדומה מאוד לקדד גדול-פרי, אלא שפרחיו לבנבנים ולא צהובים. צמחים אלה שהזכרנו הם רק מעט מן המעט ממאות המינים שפורחים כאן באביב. כדאי לשוטט ולהתבונן במגוון הצבעים, הגדלים והצורות.
הנגב הוא אדום
מכאן ממשיכים מערבה בשביל מסומן ירוק, דרך גבעות אדומות מרוב כלניות (וגם נוריות). לאחר פחות מקילומטר מגיעים אל אגם עונתי קטן, האוגר את מי השיטפונות של נחל פורה ומושך אליו עופות מים רבים.
ליד האגם מצטלב השביל הירוק בדרך עפר שחורה. ממשיכים ללכת בשביל המסומן ירוק. השביל עובר לצד אפיק נחל פּוּרָה, וזוהי הזדמנות טובה לפגוש מינים שונים של צמחי גדות הגדלים כאן. בולטות כאן במיוחד חישות עבותות של קָנֶה ואֵשֶל. נוף הנחל, עם מתלולי הלס והקירטון שלו, אופייני לנגב הצפוני.
אחרי הליכה של כקילומטר לצד הנחל מגיעים אל גשר הרוס שקשתותיו ניצבות באפיק הנחל - שריד ממסילת הברזל הטורקית לבאר שבע. הטורקים הניחו את המסילה בתחילת מלחמת העולם הראשונה כדי להסיע לוחמים ואספקה לחזית הדרום. הם התכוונו להניח את המסילה עד תעלת סואץ, אבל נתקעו ליד קסימה בסיני.
כאן פשוט מסתובבים וחוזרים בשביל הירוק אל הצטלבות השבילים ליד האגם המלאכותי. בהצטלבות השבילים פונים שמאלה וחוזרים בדרך המסומנת שחור אל רחבת החניה. לקראת סוף המסלול, מעט לפני רחבת החניה, יש משמאל לדרך גבעה שטוחה ועליה הרבה שיחים של מַלוּחַ קיפֵּחַ. בין שיחי המלוח גדלים צמחים נדירים, כמו וִינקָה עשבונית (פורחת בתכול) וציפּורנית מפוּשׂקת (פורחת בלבן), והרבה מינים של צמחים לא נדירים אך יפים, כמו מַרוָוה ריחנית, עירית גדולה, לשון-פּר מצויה, לשון-פּר סמוּרה, פִּשתה גדולה, וכמובן - כלניות.
שיא השיאים
אחרי הביקור בשמורת פורה כדאי להמשיך בטיול רכוב בין שדות הכלניות של הנגב הצפוני: יוצאים מהשמורה וממשיכים דרומה בכביש מספר 40 עד צומת בית קמה. בצומת פונים ימינה (מערבה) אל כביש מספר 293, ולאחר כשלושה ק"מ פונים שוב ימינה (צפונה) אל כביש מספר 334 המוליך לשדרות.
סעו לאט. הנוף יפה ורגוע. נוף שדות שטוח מתחלף בהדרגה בנוף של בתרונות לס. כחמישה ק"מ אחרי הפנייה לכביש 334 מגיעים לאזור הכלניות: כמעט כל מדרון שאינו מעובד מכוסה במעטה רצוף של כלניות. "שיאי הכלניות" הם חורבת גְמָמָה (כקילומטר ממערב לכניסה לקיבוץ רוחמה) ושמורת בתרונות רוחמה (מול חורבת גממה, מדרום לכביש) , ו"שיא השיאים" הוא הגבעה של חורבת הוגָה (מדרום לכביש, מול חוות שיקמים). כל מדרון הגבעה הפונה אל הכביש מכוסה שטיח אדום של כלניות. בראש הגבעה נמצא קברה של לילי שרון ויש ממנו תצפית יפה על כל האזור. זהו, כאמור, שיא השיאים של הכלניות, ובשיא הזה נסיים את הטיול.
האדומים הנפוצים שבנדירים
פרחים אדומים, הנפוצים מאוד בגינות הארץ, נדירים בקרב צמחי הבר של ישראל. רוב הפרחים האדומים בגינות הגיעו מאזורים טרופיים, והם מותאמים להאבקת ציפורים, שהיא תופעה נדירה באזור הים-תיכוני.
אף על פי שרק כ-30 מתוך כ-2,500 צמחי הבר של ארצנו הם אדומי פרחים, שלושה מתוך ה-30 הללו נפוצים מאוד וצובעים את השטחים הפתוחים במרבדים אדומים. אלה הם כַּלָנית מצויה (אדומה), נוּרית אסיה ופָּרָג אַגָסָני. בסדר זה הם פורחים החל מאמצע החורף, כאשר הכלנית פותחת את החגיגה בחודש ינואר (הנורית פורחת מחודש מרץ, והפרג פורח בחודשים מרץ-מאי).
הפרחים האדומים מ"קבוצת הכלנית" מיוחדים במבנה הפרח ובמאביקים שלהם. לפרח אין צינור ארוך המכיל צוף, אלא הוא דמוי צלחת אדומה גדולה שבמרכזה כתם כהה גדול המכיל שפע של אבקה. חיפושיות מקבוצה מיוחדת, שנמשכות אך ורק לצבע אדום, מבקרות אצל פרחים אלה. החוקר רנדולף מנצל מצא, כי בעוד רוב החרקים המאביקים אינם רואים אדום, לחיפושיות אלה יש יכולת לראות אדום, ולכן הן נמשכות אל הפרחים האדומים.
מרווה ריחנית ועפצים
על ענפי המַרוָוה הרֵיחָנית יש גופים שעירים ותפוחים, הדומים במראם ובריחם לתפוחים. אם תבצעו את הגופים האלה לשניים, תגלו בתוכם רקמה ירוקה, עסיסית וריחנית, שזחל לבנבן מסתתר בה.
לפנינו דוגמה אחת מרבות לעֲפָצים - גידולים המופיעים על צמחים בתגובה להשפעה הורמונלית של חרקים: נקבות של חרקים (לרוב צרעות, כנימות או זבובות) מטילות ביצים בתוך הרקמות הרכות של הצמח. הזחלים שבוקעים מהביצים מפרישים הורמון, וזה גורם לצמח לגדל רקמה עסיסית סביב הזחלים. הרקמה העסיסית היא העפץ, והזחל גר בתוך הרקמה הזאת וניזון ממנה.
עפצים נפוצים למדי במינים רבים של צמחים: למַלְעֲניאֵל המצוי יש עפצי כדור. לחַמָדַת השׂיח יש עפצים דמויי ציפור ולאלונים יש עפצים כדוריים ומשוננים. הידועים בעפצי הארץ גדלים על עצי האלה: לאלה ארצישראלית יש עפצים גדולים דמויי בננה, ולאלה האטלנטית יש עפצים דמויי אלמוג. על-פי רוב צבעו של העפץ ירוק, והוא מאדים בדרך כלל עם הבשלתו. זהו גם הזמן שבו מסיימים הזחלים את התפתחותם ועוזבים את העפץ. חורי העזיבה ניכרים היטב ברוב מיני העפצים.
מסלול הטיול לקוח מהספר "טיולי פרחים" מאת אבי שמידע והגר לשנר בהוצאת מפה
לפנייה לכתב/ת 
