אהבותיו של יזהר
ס. יזהר, עוד רגע בן 90, נשאר נאמן לשתי אהבותיו הגדולות - הנוף והלשון - גם אם שתיהן נהרסו ונעלמו. אריאנה מלמד על גיבור תרבות שמרבים להלל אותו אבל לא לקרוא
יש מעט מאוד תרבויות בעולם, שבהן אפשר לנסוע לא רחוק מנחל אחד במרכז הארץ, לפנות אל מישור רחב-ידיים (טוב, הכל יחסי), להדהיר מכונית בשביליו של כפר ולהצביע על בית אחד ולומר – "כאן גר האיש שהמציא את ספרותנו המודרנית". ויש בדיוק תרבות אחת בעולם שבה אפשר עדיין לראות את האיש הזה עובד בגינה שלו, וגם לומר לו שלום, קראתי ספר שלך, והוא יחייך – חיוך קצת עייף וקצת נערי, קצת שבע-מחמאות וקצת ביישן.
ס. יזהר יחגוג בעוד שנתיים את יום הולדתו התשעים. בשנת 1938 פרסם סיפור קצר, "אפרים חוזר לאספסת" שמו, וזהו – לדעת המומחים – הסיפור הארצישראלי המושלם הראשון שיצא מקולמוסו של יליד הארץ. מאז סומן כהבטחה הגדולה ביותר של הספרות העברית בביתה הלאומי ומיד נעטף באהבה עצומה, עד מחנק.
בעידנים שבהם הכתיבה היוצרת היתה קשורה בהכרח בלאומיות הנוצרת-והולכת, סופרים היו בריות נערצות, אבל קשה מאוד לכתוב כשאדם נישא על גלי הערצה אישית, להבדיל מאהבה לכתוב עצמו. כשביאליק הגיע לארץ החמה והתיישב בה באופן סופי, כבר לא הצליח לכתוב שירה גדולה. ס. יזהר, הילד הראשון בארץ ישראל שקראו לו בשם "יזהר" והוא בחר להצניע את שם המשפחה סמילנסקי , כתב בשנת 1958 את "ימי צקלג", הוכתר מייד כמייסדו של הרומן הקנוני העברי החדש, וחלפו עוד 34 שנות שתיקה בפרוזה עד שהיה מסוגל ליצור שוב.
מורה לחיים
הוא שייך לדור שבשום אופן לא יכול היה להיות ספון בין כתלי מגדל שן. כשהיה בן חמש, שמע מאביו ש-י.ח. ברנר נרצח. מיד אחר כך היו מאורעות: גם "אפרים" נכתב בעיצומם של מאורעות כאלה, ומחברו גוייס, כמו כולם, לעשות למען הארץ: תחילה היה מורה נערץ של דורות תלמידים במוסד החינוכי בן שמן. הוא לימד אותם תנ"ך בהליכה, דרך הרגליים, והם זוכרים שיעורים שלו עד היום. שולמית אלוני ספגה ממנו אהבה חילונית-ביקורתית לספר הספרים. גם שמעון פרס היה מתלמידיו.
לפני שנים מספר יזמתי פגישה בין השניים לצורך כתבה: פרס כיהן אז כראש ממשלה והיה מכופתר ומעונב כתמיד, יזהר הגיע ללשכת ראש הממשלה בג'ינס וסנדלים, ופרס – שועל ותיק ושבע כבוד בעצמו, התקשה להסתיר את עוצמת ההערצה האמיתית שהוא עדיין רוחש למורהו. המורה היה, אז ותמיד, עייף מגילויי ההערצה.
במלחמת השחרור היה קומיסאר-תרבות, תפקיד שאימצנו מרוסיה הסובייטית. אז חשבו שיש צורך דחוף להשכיל את החייל העברי, לא לבדר אותו. מה ששמע וראה הוליד מאוחר יותר את "חרבת חיזעה" ו"השבוי", שתי הנובלות הראשונות שהעזו להטיל ספק בקיומו של אידאל טוהר הנשק בימיה האמיתיים של מלחמה אמיתית. היו בארץ שנים שבהן התנהל פולמוס רציני סביב השאלה, אם צריך או לא צריך ללמד את הטקסטים הללו בבתי ספר, אם צריך או לא צריך להקרין את הסרט "חירבת חיזעה" ברבים, או בטלוויזיה. במבט לאחור, אלה היו ימי התום של התרבות שלנו.
כמו כולם, הוא היה מפא"יניק. לימים אפילו חבר כנסת, ואם יש היסטוריה לא-רשמית של המוסד הזה, הוא ודאי יירשם כאחד החברים היותר עצלים ונרפים. באמצע קדנציה ארז מטלטלין ויצא לארצות-הברית ללימודים, אבל הוא כבר היה ראש וראשון לסופרים בישראל, וקשה למצוא ביקורת ציבורית נוקבת על מעשיו בימים ההם. חסו על כבודם של סופרים, כדי שיוכלו יותר מאוחר לעשות בהם – בהסכמתם המלאה – שימוש פוליטי-סקטוראלי. יזהר סיפק את ליטרת המאמרים הנדרשת שלו ל"דבר".
שיכרון אבוד
שלא כמו כולם, הוא מאס ובעט בחיים הציבוריים וישב לכתוב את "ימי ציקלג". זוהי שירת אהבה מדהימה לשפה העברית ולנופיה הצנועים, זהו ספר על נערים אבודים ובכלל לא הרואיים במלחמה המכוננת של חייהם ושל חיינו במקום הזה, וזה ספר שיש לו, למרבה הצער, יותר מעריצים מרחוק מאשר קוראים קרובים.
לחובתו נאמר שהוא "לא קל". זו לשון המעטה כמעט אירונית. צריך אורך-רוח עצום כדי לצלוח את ימת-החול הגדולה עליה ממקם יזהר את גיבוריו שכולם כאחד אנטי-גיבורים מובהקים. צריך אורך נשימה כדי לצלוח אפילו משפטים יחידים בספר, משום שהם ארוכים ומתווכחים עם עצמם, מתאמצים ומצליחים לתאר כל זיז בגבעה וכל משב רוח על פני החול, ובתוך כך סוחפים את הקורא בתחושה קשה ונפלאה של שיכרון-מעמקים. אנחנו כבר לא רוצים שיכרון כזה מן הספרות שלנו. אנחנו רוצים שיהיה קל, מהיר, נגיש, נוגע ללב ומרגש – ושנוכל לגמור לקרוא לפני הסיטקום החביב עלינו.
הקנוניזציה המהירה של הספר הטילה אלם על מחברו. מ-1958 אפשר היה לשמוע רק את קולו הציבורי במסות. אפשר היה להסתפח על עדה גולה של תלמידים שנטע בהם אהבה לספרות, מפני שהאמין, בלשונו, ש"אפשר לעורר מכרה נטוש בתוך הלב". הוא שייך פחות או יותר לדור האחרון שראה בהוראה סוג של ייעוד אמיתי.
עבר זמנו?
34 שנות אלם-בפרוזה, עד שלהפתעתה הגדולה של הביצה הספרותית חזר עם "מקדמות", ומיד אחר כך "צלהבים" ו"מלקומיה יפהפיה", שלושה ספרים נפלאים, אוטוביוגרפיים למחצה, שמהווים ביחד ולחוד נסיון הרואי כמעט לרשום את דברי הימים של הנוף הארץ-ישראלי המשתנה מעיניו של מתבונן צעיר, שרואה הכל ואינו מוכן לשכוח דבר. הבעיה היא שבינתיים התרגלנו לקריאה קלילה יותר, ולדור של כותבים במשקל-נוצה. כיוון שתמיד קל יותר להעריץ מרחוק מאשר להשקיע מאמץ באהבה, גם הספרים הללו התקבלו בהערכה ביקורתית מתרפסת כמעט, אבל בחשדנות גדולה מאוד של קוראים.
גם בתוך הביצה הספרותית, ששמחה כל כך לקשור לו כתרים פומביים, אפשר היה לשמוע – שלא לציטוט, כמובן – קולות אחרים. טענו כנגד יזהר שבעצם, אין בספרים שלו גיבורים מבוגרים שאפשר להיאחז בהם. שלשונו מיופיפת וזמנה חלף. שהעובדה שאי אפשר כמעט לתרגם אותו לשפות אחרות וגם לעשות עימו צדק, מעידה יותר מכל על אופיה הלוקאלי-המצומצם של האמנות שלו. בדור הראשון של המעריצים, הלוקאליות היתה סמן של ייחוד תרבותי מובהק וגם חשוב. בדור השני והשלישי כבר רצו שתיווצר כאן ספרות שיכולה להתחבר אל הכפר הגלובאלי מבלי שייראו או יישמעו את החיבורים, בטבעיות גמורה. אם יצירתו של יזהר איננה מצייתת לרצונות הללו, האם הדבר מעיד עליה, או בעצם עלינו?
השערוריה הגדולה האחרונה ששמו נקשר אליה כרוכה ב"גילוי אליהו", ספר בו טען מפיו של אחד הגיבורים כי חייל ישראלי, אחד משלנו, עקר שיני זהב של מתים מצרים במלחמת יום כיפור. את המראה הזאת לא היינו מוכנים לראות מול פרצופנו, ומיד פרץ פולמוס בשאלה אם היו הדברים או רק משל היו, ואם בכלל מותר לומר אצלנו דבר כזה בכתובים, ועוד בסיפורת פרי עטו של האב המכונן שלנו. גם בפולמוס הזה היתה תדמיתו הציבורית של יזהר לרועץ לו. לו נאמרו הדברים מפיהם של אחרים, לא היתה קמה סערה שכזאת, אבל זהותו של מביא הבשורה, ולא הבשורה עצמה, היא שהכריעה כאן: אם לימים שמענו על מעשים איומים מזה שמתרחשים מדי יום במחסומים, אז שמענו. יזהר לא רק השמיע. הוא הוקיע, ואת זה לא היו אפילו מעריציו מוכנים לקבל מפיו.
הוא עשה את כל הדרך הארוכה והמכאיבה ממרכז המפה המחשבתית והפוליטית אל קצה הספקטרום של הציונות השמאלית, והוא נשאר נאמן לשתי אהבות גדולות: הנוף והלשון. את הנוף שלו חמסו בולדוזרים. את הלשון שלו המירו בשבחי-הלל לעלגות. מוקדם מדי, מהר מדי, הפכנו אותו לאייקון תרבותי, ומשהפכנו, שוב לא היינו מחוייבים במאמץ שדורשת הפגישה עם יצירתו. ההחמצה כולה שלנו.
פורסם לראשונה 29/02/2004 15:54
לפנייה לכתב/ת 
יזהר. האב המכונן
צילום: שאול גולן
מומלצים
