"בסקוטלנד הרבה יותר מסוכן"

קצת קשה להאמין, אבל עבור ג'ני, שרה, מריה, ריצ'רד, טים, יאן ותביאה ישראל שלנו הרבה יותר בטוחה מסקוטלנד, שבדיה, ניו-זילנד, דרום-קוריאה, גרמניה וקולומביה. אחרי שנות שפל בתנועת המתנדבים לארץ, נדהמים בתנועה הקיבוצית מגל מתנדבים ששוטף את הארץ.

שנות האינתיפאדה מוטטו כמעט לחלוטין את מפעל המתנדבים הוותיק. הדיווחים על הפיגועים הקשים והחיים בצל התרעות קבועות השאירו את המתנדבים בבתיהם באירופה ובצפון אמריקה. בחודשים האחרונים חלה תפנית. על שולחנה של רינה קרן, מנהלת מחלקת המתנדבים של התנועה הקיבוצית, הצטברו מאות פניות של מתנדבים המבקשים להגיע לעבודה בקיבוצים בקיץ הקרוב.

"אנחנו מרגישים התעניינות רבה מאוד יחסית לשפל שהיינו בו לפני שנתיים", אומרת קרן. "ניתן להעריך בזהירות, שיש עלייה של כמעט 100 אחוז מתקופת השפל שהיתה בשנת 2001-2002. אנחנו מעריכים שהשקט היחסי בישראל מחזיר לכאן את המתנדבים. הם פחות מוטרדים מהמצב הבטחוני, או שהם פשוט הבינו שמה שקורה כאן פחות נורא ממה שמדווחים בתקשורת".

בשנות השפל הגיעו לארץ 150-200 מתנדבים מדי חודש. מאז תחילת השנה, בינואר ובפברואר, הגיעו לכאן 300-400 מתנדבים בחודש. ומדובר בעונת היובש. השיא צפוי בקיץ.

"בעצם אנחנו כמו ענף תיירות", אומרת קרן, "וכשהתיירות נפגעת, גם אנחנו נפגעים. בשנים שלפני האינתיפאדה עמדנו על 6,000 מתנדבים בשנה. בתקופה הרעה הגיעו לכאן רק 2,000. עכשיו יש לי צרות של עשירים. כיוון שבשנים הקשות לא הצלחנו לספק לקיבוצים את המתנדבים שהם היו זקוקים להם, הם מצאו פתרונות אחרים. היום אני מתקשה לספק מקומות למתנדבים שרוצים להגיע אלינו. אני צופה שבקיץ, כשיהיה ביקוש עוד יותר גדול, יהיה מחסור במקומות מגורים ועבודה עבורם".

שמש מול שלג

ג'ני אוגוסטסון (21) מגוטנברג שבשבדיה הגיעה לישראל לשישה חודשי התנדבות בקיבוץ דליה. בשבדיה היא עבדה בעבודות מינהלה בבית-חולים, ועתה החליטה לקחת פסק זמן מהעבודה. "אני לא מפחדת כאן בכלל", אומרת אוגוסטסון. "אני מרגישה לגמרי בטוחה, כמו בשבדיה. גם אמי, שבהתחלה היתה מאוד מודאגת, נרגעה. היא יודעת שאני במקום בטוח".

"בשיא האינתיפאדה סבלנו מגל של ביטולים", מספרת רינה קרן. "זה היה ממש שבר. סגרנו את המשרדים שלנו בארצות סקנדינביה והולנד. בחלק מהמדינות סירבו לבטח את המתנדבים שהגיעו לישראל, וזה הקשה עלינו מאוד. הצטיירנו בתקשורת העולמית מאוד רע. משם, מחו"ל, מה שקורה בארץ נראה מאוד מפחיד, הרבה יותר מהמציאות".

שרה סוורבי (24) מניו-זילנד הגיעה לישראל בספטמבר, לאחר שטיילה באירופה במשך יותר משלוש שנים. בספרד, שם עבדה במכירת תמונות, פגשה ישראלים רבים. "התחלתי כבר שם ללמוד עברית, ואז החלטתי לבוא לישראל", היא מספרת. "זה נכון שכשאני נוסעת באוטובוס תמיד יש מחשבות בראש, אבל בקיבוץ אני מרגישה יותר בטוחה מאשר בניו-זילנד. אני אמליץ גם לחברים שלי לבוא לפה". בימים אלה חברה סוורבי לקיבוצניק בן 89 מדליה שמלמד אותה עברית.

"הביקוש להגיע לכאן הוא ממש גדול", אומרת דגנית דלקור, האחראית על המתנדבים בקיבוץ דליה. "מדי יום אני נאלצת לדחות מתנדבים מכל רחבי העולם שמבקשים להגיע אלינו".

ריצ'רד מיקנס (30) מאדינבורו שבסקוטלנד, בין 30 המאושרים שנקלטו בקיבוץ דליה, מצהיר בביטחון מלא שבישראל הוא מרגיש הרבה יותר בטוח מאשר בארצו. "לא פחדתי לבוא לכאן", הוא אומר. "אני חושב שזה רק עניין של גורל, מזל רע, להיפגע כאן בפיגוע. אמי מאוד מודאגת מהמצב בישראל, אבל היא לא יכלה לעצור אותי. הסברתי לה שאני חי בקיבוץ רחוק מירושלים, וכאן מאוד בטוח. "שום דבר לא יעצור אותי מללכת למסעדה או לנסוע באוטובוס בישראל.

"אני אפילו מרגיש כאן יותר בטוח מאשר באדינבורו, כי שם יש קטטות, תגרות והמון אלימות בכל הפאבים ובמקומות הבילוי. אתה יוצא לשתות בפאב ועלולים לתקוף אותך. כאן אף אחד לא תוקף אותי. חוץ מזה, הבירה עולה כאן שליש מאשר באדינבורו, ושם יש שלג ומינוס 3 מעלות, וכאן אני נהנה מהשמש".

ההורים קנו כרטיס

ההורים של תביאה פורזוצקי (22) מהנובר שבגרמניה, שחיה כבר ארבעה חודשים בקיבוץ דליה, לא רק שלא חששו – הם היו אלה שרכשו עבורה את כרטיס הטיסה לארץ כמתנת יום-הולדת. "כשהגעתי לכאן מאוד פחדתי כשראיתי את כל החיילים עם הנשקים", מתוודה פורזוצקי. "אחר-כך כבר התרגלתי, אני מרגישה כאן מאוד בטוחה. באוטובוסים אני לא נוסעת, כי אין לי כסף. אני נוסעת רק בטרמפים".

טים יאן קים, סטודנטית לניהול באוניברסיטת סיאול שבדרום-קוריאה, הגיעה לישראל עם החבר שלה. המילה הראשונה שלמדה כאן היא יאללה, ומאז היא מאוד נהנית להשתמש בה.

"בהתחלה מאוד פחדתי, ואז ראיתי שהכל בסדר", היא מספרת. "ההורים שלי, לעומת זאת, מאוד מפחדים. הם מאוד התנגדו לנסיעה שלי. אני מרוצה כאן. אני לא מפחדת לנסוע ולטייל. היינו בירושלים יום לפני הפיצוץ הגדול באוטובוס".

מריה חוליינה (26) היפהפייה מקולומביה עזבה קריירה מצליחה של פסיכולוגית, ואף דחתה הצעות לעבודה בדוגמנות כדי להגיע לישראל ולעבוד באריזה במפעל של קיבוץ דליה – והיא לא מצטערת לרגע. "באתי לכאן מסקרנות, רציתי להכיר סוגים שונים של אנשים", היא אומרת. "אני לא פחדתי, אבל אמא שלי ממש בלחץ. כשהיה פיגוע בירושלים היא היתה ממש היסטרית. כל יום היא מתקשרת אלי ומבקשת ממני לחזור הביתה, אבל אני מרגישה כאן ממש טוב. עכשיו אני רק צריכה ללמוד עברית".

בין גרמניה לישראל

להייקה וינטר, האחראית על המתנדבים בקיבוץ גניגר, לא קשה לשכנע אנשים להגיע לכאן. תמיד היא יכולה לספר להם את הסיפור הפרטי שלה. היא הגיעה לישראל כמתנדבת בשנת 1987, שבה לגרמניה להמשך הלימודים, וחזרה לישראל כדי להינשא לחברה הקיבוצניק. "המתנדבים שמגיעים אלינו לקיבוץ יותר מבוגרים מאלה שהיו בתקופתי", היא מאבחנת, "הם גם יותר ממושמעים".

גילברט הלנברון (49) מגרמניה הוא אחד המתנדבים בגניגר. "נסיעה באוטובוס בגרמניה הרבה יותר מסוכנת מנסיעה באוטובוס כאן", הוא משוכנע. "ראיתי בטלוויזיה בגרמניה את כל התמונות על הטרור והפיגועים כאן, ואז החלטתי שאני מגיע לכאן כדי להוכיח שאין ממה לפחד. עכשיו, כשאני כאן, אני יודע שצדקתי".