האמת נוקמת בשקר

הנאמין לשרון כי לא ידע על הקשר המשפחתי בין מי שהיה שותפו לעסקים לבין אלחנן טננבוים? כדי להשיב על כך יש למדוד את ראש הממשלה מול "האדם הסביר", היצור ששופטים משווים לנגד עיניהם בשעה שהם מעריכים את אמינות עדותו של נאשם. כוחו של הזיכרון הוא אחת מן השאלות השכיחות הנמדדות באמת המידה הזאת.

לפי הידוע התקיימו קשרי עסקים בין שרון לבין שמעון כהן, חותנו של טננבוים, אלא שהם נמשכו זמן קצר ונותקו לפני יותר מרבע מאה. נשמרו קשרי ידידות, אבל הם היו רופפים. קשרים מעין אלה מקיים אדם בן 70 פלוס עם מאות ואולי עם אלפי אנשים הנקרים לו במהלך חייו. כדי להוציא משפט על התנהגותו של שרון, עלינו לבחון את עצמנו: האם אנחנו זוכרים את שמות החברים לעבודה שיצאו מחוג מבטנו לפני שנים רבות, האם שמות ילדיהם שגורים בזכרוננו, האם ידוע לנו לאן גלגלו החיים את הילדים האלה, האם אצרנו בזכרוננו את שמות המשפחה שקיבלו בנותיהם לאחר נישואיהן? אני איני זוכר דברים שכאלה ודומני שכך ישיבו רוב בני האדם הסבירים.

אפשר שבמהלך הפרשה עוררו בני משפחתו של טננבוים את זכרונו של שרון כדי לזכות בחסדו, אבל אפילו אם כך היה, מותר להניח שראש הממשלה לא חשב כי הזיקה הקלושה שבינו לבין טננבוים עלולה להשפיע על שיקוליו, ולכן לא טרח לספר על כך לחברי ממשלתו.

 גם את ההנחה הזאת אני מציע להעמיד למבחן "האדם הסביר": האם היינו חשים חובה להצהיר כי אדם שעליו אנחנו ממליצים לצורך כזה או אחר, הוא בעלה בנפרד של בתו של ידיד עתיק? מסופקני. על עצמי אעיד שלא הייתי מקפיד עד כדי כך ודומני שאיני יוצא דופן.

הבעיה היא ששרון אינו אדם סביר. לאורכה של פעילות ציבורית הנמשכת 50 שנה, הוא צבר מוניטין של אדם המכופף את האמת, כל אימת שהאמת הטרחנית מפריעה לו בהגשמת מטרותיו הגדולות. תכופות מסופחת הנטייה הזאת לאישיותם של מנהיגים המזהים את גורלם האישי עם גורל האומה. כך נהג שרון בתקופת פעולות התגמול, כך שיקר במלחמת לבנון ואפשר שגם בפרשת סיריל קרן. הפרשה הזאת, שבה סיבך את בנו, היא החשובה ביותר להבנת הפסיכולוגיה של שרון: איש כמוהו חש כי אין חשיבות להקפדה על חוקי מימון הבחירות אם ההקפדה עליהם עלולה לעלות לאומה במחיר אי-בחירתו להנהגת המדינה. הוא חש כי אין חשיבות להבהרת הפרשה אם ההבהרה עלולה לגזול מהאומה את המנהיג היחיד העשוי להושיע אותה.

כאשר שופט מתבקש להעריך את אמינות דבריו של נאשם, הוא שוקל גם את עברו, ואם האיש מפורסם בשקריו, השופט מטיל ספק בכך שהפעם שינה מדרכו. הוא מסייג את סיפורו של הבדאי, אפילו אם סיפורו יצוק כהלכה. וזו הנקמה שגובה האמת מהשקר: אפילו מי שחושב כי צדקה הממשלה בהחלטתה לשלם מחיר כה גבוה בעד טננבוים, חושד כעת במניעיה האמיתיים. מעשה אצילי (אם כי שגוי, לדעת כותב שורות אלה) התלכלך, מפני שראש הממשלה איבד את יכולתו לשכנע את הציבור באמיתות דבריו גם כאשר הוא דובר אמת.