שמאל אופנתי
וזו כל תורת השמאלנות על רגל אחת של דוגמנית: כדי להיות אופנתי צריך להיות שמאלני. זול, פשוט, משתלם ומצטלם. וגם כמה מלים על שופטים אמיצים
בכל פעם שאני שומע על "זעם בירושלים" אני לא בטוח אם אני מועל בתפקידי על שאיני זועם למרות היותי תושב ירושלים. על כל פנים, השבוע התפרסם שוב על זעם בעירנו כשחברת האופנה "קום איל פו" החליטה לערוך תצוגת אופנה על רקע גדר ההפרדה. אני לא זעמתי, ואפילו ניתן לומר, אם לשייך לעצמי תכונות אורבניות, כי ירושלים צחקה.
למה צחקה ירושלים? כי יותר מכל המחישה אותה תצוגת אופנה ומחאה את המושג המדויק לתיאור מחנה השלום: שמאל אופנתי. פתאום הצלחתי להסביר לעצמי מה שאיני מצליח להסביר לזולתי כבר שנים. המון אנשים הם שמאלנים כי זה אופנתי. דוגמניות רק הסבירו את הצירוף "השמאל האופנתי" פשוטו כמשמעו.
איני טוען חלילה שאין בנמצא השקפת עולם שמאלנית. אני מכיר, ובמקרים נדירים אפילו מוקיר, אנשים שרואים בשלום עכשיו ובנסיגה כוללת ערכים חשובים וגם אינטרסים של המדינה. אבל אני לא יכול להימלט מהזלזול במי ששמאלנותו אומנותו, אלה שתופסים פוזה שמאלנית רק בגלל שזה הופך אותם ליותר מקובלים בחברה.
השמאלנות משווה להם חזות של אנשים חושבים, של אזרחים שאיכפת להם מסביבתם. אם את בחורה, ועוד דוגמנית, המחאה אפילו מרזה, השמאלנות אפילו מוסיפה לך סומק. תהיי יפה ותשתקי עם שלט "די לכיבוש".
המחיר בלהיות שמאלני (בניגוד למה ששמאלנים בעצמם אומרים) הוא אפסי. יש אפילו תועלת. אתה מפגין לכולם שעולמך אינו צר ואינך מרוכז רק בעצמך. לכן דברי הטפה ותיפלות של מחנה השלום ניתן למצוא אפילו במדורי אוכל ("תאוות ההתנחלות של הקלוריות", הכתירו פעם רשימה במדור אוכל), הערות תבוסתניות תמצאו במדורי רכב בעיתון, בהערות אגב של שדרני ספורט וכמובן באופן גלוי יותר אצל מרצים רבים באוניברסיטה. זה הבון טון.
הדוגמה האחרונה של דוגמניות הגדר היא הבוטה ועל כן המשעשעת ביותר. שש דוגמניות עטו על עצמן את מחלצות חברת האופנה שבאה לעשות סיבוב, והן הצטלמו לקטלוג לאורך החומה האפורה לא כדי להפגין בפני העולם את בגדיהן וחמודותיהן, אלא כמובן את העוול הנורא שישראל מעוללת לפלסטינים. האמנות של דרור פיילר ומרעיו כבר מגויסת למאבק, הקולנוע עם "ג'נין ג'נין" כבר מגויס, ועכשיו גם עולם האופנה מעכס בעקבותיהם. שהרי גם זו אמנות, תרבות, מעורבות, מחאה, שמאלנות.
וזו כל תורת השמאלנות על רגל אחת של דוגמנית: כדי להיות אופנתי אתה צריך להיות שמאלני. זול, פשוט, משתלם ומצטלם.
שמרנות של ליברלים
השופטת דליה דורנר שפרשה השבוע היא שופטת אמיצה. גם השופט חשין הוא שופט אמיץ, וכמובן שופט העליון ברק הוא שופט אמיץ. אתם כבר מתארים לעצמכם שגם שאר שופטי בית המשפט העליון הם אמיצים שמקבלים החלטות אמיצות. אלה התארים שהעיתונות המעריצה קושרת לראשם. ואלה הדברים הנשמעים בכל פעם שאחד מהאמיצים והאמיצות פורש סוף סוף מתפקידו.
בלי לזלזל בכבודם, אני רוצה בכל זאת לזלזל במידת האומץ שלהם. אין שום אומץ בכך שבית המשפט העליון החליט פה אחד לאשר את שידורי ערוץ הפלייבוי. מי שמכיר את האטמוספירה בה פועלים השופטים, יודע כי כדי להתנגד לשידור ערוץ פלייבוי דרוש הרבה יותר אומץ מאשר להחליט בעד "חופש הביטוי" ולאשר את השידורים. אין צורך באומץ מיוחד כדי לאשר את מועמדותו של עזמי בשארה לכנסת וכדי לפסול את פייגלין. דווקא החלטה הפוכה דורשת אומץ לב.
ההחלטות הנחשבות ליברליות של שופטי בית המשפט העליון נובעות מהשקפת עולם המקובלת בסביבה החברתית והמקצועית של שופטי בית המשפט העליון. זוהי בעצם שמרנות של ליברלים. כל ביקורת עליהם מתקבלת בנחרות בוז מפני התנפלותם של הילידים המערערים על החוק ועל הדמוקרטיה.
בית המשפט הישראלי הוא חילוני מדי, שמאלני מדי, הומוגני מדי. הוא לא מפחד מביקורת של כל מיני ליכודניקים או ש"סניקים, משום שאלה אינם אנשים שעימם השופטים מתחככים (אם לא מחשיבים קניות בשוק ודיונים בהארכות מעצר). לעומת זאת, פסיקות שמתפרשות כ"ימניות" מתקבלות בעקימת אף אצל רוב הפרשנים הקבועים, ואילו פסיקות ליברליות מתוגמלות בתשואות. להשקפת עולם שמרנית ומנומקת אין סיכוי לתפוס רוב בבית המשפט העליון, גם משום שהיא אינה נתפסת כאמיצה.
כתר חוכמה אפשר לקשור להם. אפילו כתר הגינות וכתר השכלה וכתר טעם טוב ואנינות מחשבה. אבל אומץ? אם זה האומץ, הייתי שמח לראות בבית המשפט גם כמה פחדנים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
