חייבים לעשות מזה סרט

הסרט הטוב של השנה החולפת לא היה כלל מועמד בקטגוריה זו בתחרות האוסקר. גם שתי ההופעות המעולות של 2003 – של פול ג'יאמטי והופ דיוויס – לא זכו להכרה באירוע ההוליוודי הנוצץ והמשמים שנערך לפני כשבועיים. מה שכן, "אמריקן ספלנדור" היה בכל זאת מועמד על התסריט המעובד הטוב ביותר, וגם הפרס הראוי בהחלט הזה נגזל ממנו על ידי אותו בולדוזר משתולל, "שר הטבעות: שיבת המלך". חבל, משום שמדובר בסרט מזהיר, חכם, מצחיק ומרגש, שמבעד לסיפורו של מחבר ספרי קומיקס מקליוולנד, הארווי פיקאר שמו, מעלה סוגיות שעניינן הגבול הנזיל שבין בדיון למציאות, ייצוג אוטוביוגרפי, וכיצד זהות אינדיבידואלית הופכת למושג הפיקטיבי "דמות". האופן שבו הסרט מטפל בסוגיות אלו הוא לא פחות ממבריק, מה עוד שניכרת כאן אחדות מופלאה בין צורה לתוכן שהופכת את "אמריקן ספלנדור" לאחד הסרטים המעניינים ביותר של השנים האחרונות.

דמותו העובדתית של פיקאר, שעבד כל השנים למחייתו כפקיד תיוק בבית חולים מקומי, מעוצבת פה באופן רב רובדי. קודם כל, יש את פול ג'יאמטי השפוף, שמשחק אותו בשחזור הפיקטיבי של חייו; אחר כך נוכח כאן פיקאר האמיתי, שמעיר על הסרט על אודותיו כשלצדו אשתו וחבריו האקסצנטריים לעבודה המגולמים בסרט על ידי שחקנים שדומים להם להפליא; ובנוסף, דמות הקומיקס של פיקאר נשלפת מפעם לפעם, וכאילו כדי לסבך לא מדובר בדמות אחת אלא במספר ייצוגים שלה שנעשו בידי מאיירים שונים, שהמפורסם בהם הוא רוברט קראמב. מבולבלים? זה לא הכל. שכן הארווי "האמיתי" ואשתו חולקים לעיתים סצנות עם מי שמגלמים אותם, וכל זה קורה על רקע לבן שמזכיר את הדף עליו הוא משרבט בקווי עיפרון גסים וראשוניים את הסקיצות לחוברות המאוירות שלו, שבהן הוא מתעד את ייאושו הקיומי.

לו היה מדובר כאן בהשתעשעות צורנית גרידא, ניתן היה לפטור את "אמריקן ספלנדור" כעוד סרט חביב ברם זניח. אלא שבידיהם של צמד היוצרים האינטליגנטיים, שרי ספרינגר ברמן ורוברט פולצ'יני, שהחלו את דרכם בתחום הקולנוע התיעודי ואשר זהו סרטם העלילתי הראשון, הופך העירוב הזה של כמה רובדי מציאות להרהור בדבר חמקמקותו של המושג אוטוביוגרפיה שמצוי, ממש כמו הסרט, על הגבול שבין תיעוד עצמי לבדיון. חוברות "אמריקן ספלנדור" של פיקאר (הוא כותב ומשרבט בקווים כלליים, ושלל אמני קומיקס מאיירים בעקבותיו), שניתן לכנות אותן "קומיקס אוטוביוגרפי", כמו באות להגדיר מחדש את אמצעי ההבעה האמנותי הזה, והסרט שנעשה על פיהן מבקש כשלעצמו להגדיר מחדש את מושג העיבוד. ולא, הוא לא עושה זאת כמו הקשקוש היומרני ההוא – נו, איך קראו לו? – "אדפטיישן".

מי אתה פיקאר?

מיהו פיקאר ה"אמיתי", תוהה בעצם הסרט. האם זהו הגבר בן ה-64 בעל פיקת הגרון הבולטת והקול הצפצפני, שזכה לכינוי "מרק טוויין של אנשי הצווארון הכחול", ואשר מתייחס אל ג'יאמטי כאל "האיש הזה שמשחק אותי"; האם זו הדמות המאוירת, שדומה לו להפליא, ושחיי היומיום הלא זוהרים שלה ושל סביבתה מתועדים בחוברות "אמריקן ספלנדור"; ואולי הוא בכלל האיש הזה, ג'יאמטי, שמגלם אותו באופן כה משכנע. האם זה משנה? האם דמות יכולה להיות אמיתית יותר מהאיש שאותו היא מייצגת? והאם הבליל העלילתי שמתואר פה, ומקשה אפילו להגיד על מה ומה הוא הסרט, אינו בעצם התוצאה של הפיכת חייך שלך ליצירה, למעשה אמנות? מבחינה זו, מרחיבים כאן ברמן ופולצ'יני את יריעות הדיון שהתנהל בסרטו המוערך להפריז של וודי אלן – והשנים מעידות כי התיישן כהוגן – "שושנת קהיר הסגולה", שבו כזכור מחוללת דמות קולנועית אנדרלמוסיה עת היא מגיחה אל המציאות מהמסך עליו היא מרצדת.

"אמריקן ספלנדור" הוא סרט מזהיר על אנשים לא זוהרים. סרט המשרטט את דיוקן האמן לא כגאון מיוסר, אלא כמי שהופך את היומיום האפור ליצירה לירית ומרגשת. סצנה חכמה ומשעשעת כבר בתחילת הסרט ממחישה זאת: הילד הארווי, לא מחופש, עומד בשורה לצדם של חבריו העוטים דמויות באטמן וסופרמן, ומתדפקים על דלת אחת בחג כל הקדושים. הם – גיבורי העל המעונים של החוברות המצוירות, הוא – הוא עצמו, והבחירה שלו לעמוד יחד עמם ולהציג אותו עצמו כגיבור קומיקס, "הארווי פיקאר", לא רק מדגישה את הטשטוש שבין בדיון למציאות, ובין זהות לדמות, אלא גם אומרת משהו על האופן שבו הדרמה האמיתית – זו שכלולים בה גיבורים, נבלים, והמאבקים שביניהם – מצויה בחיים עצמם. באופן משעשע, דיוויד לטרמן המתנשא, שפיקאר היה בשנות השמונים אורח קבוע בטוק-שואו שלו, מוצג כמין נבל שכזה, שפיקאר מתייצב מולו וכתוצאה מודח מהתוכנית בשידור חי.

כל זה, וגם הופעותיהם הנפלאות באמת של הופ דיוויס כאשתו חמוצת המבע של פיקאר, ושל יהודה פרידלנדר כטובי, חברו לעבודה שמדבר בקצב הכתבה, הופכים את "אמריקן ספלנדור", כפי שכבר הוכתר כאן לפני כארבעה חודשים, לסרט הגדול של 2003.