שתף קטע נבחר

 

דונט בי הבי

"ללכת על המים" מטפל אומנם בנושאים טעונים כציונות, הומוסקסואליות ונאצים, אך מבקש בכל זאת להישאר קליל כמותחן טיסה. שמוליק דובדבני על סרטו החדש של איתן פוקס, שעולה בסוף השבוע לאקרנים

באחת הסצינות המאוחרות של "ללכת על המים", סרטם של איתן פוקס וגל אוחובסקי, מלמד בחור גרמני צעיר את אביו וחבריו הנאספים לחוג עמו את יום הולדתו ה-70, כמה צעדים מריקוד עם ישראלי. כמה משעשע – וטעון – לחזות בחבורה זו של גרמנים כבודים נעה לצלילי "ערב בא" בטרקלינה של וילה השוכנת ברובע ואנזה הברלינאי (שם נהגה, כזכור, בינואר 42', הפתרון הסופי). וכמו להשלים את התמונה הסוריאליסטית כבים לפתע האורות, ואל החדר פנימה, כמו רוח רפאים מהעבר ולהפתעת כולם, מתגלגל בכיסאו נאצי ישיש על ערש דוויי, אביו של בעל השמחה, המחובר למכשיר חמצן, שהחליט לשוב עתה הביתה ממקום מחבואו בדרום אמריקה. מה נגיד ומה נאמר – זוהי סצינה מדויקת, מצמררת, הופכת קרביים כמעט. סצינה מדהימה ממש שאומרת... אבל מה, בעצם?

 

וזו בדיוק בעייתו המרכזית של "ללכת על המים", מותחן כחול-לבן לא רע בסך הכל. שכן הסרט מלהטט עם שלל נושאים טעונים תוך שהוא מקשר ביניהם באופן לא לגמרי מחושב הנוגע אף במגוחך ממש. אך לפני כן, בקווים כלליים, העלילה: אייל (ליאור אשכנזי), שהוא איש מוסד, שב ארצה ממשימת חיסול מוצלחת באיסטנבול, רק כדי לגלות שאשתו נטלה את חייה. אבל וכואב הוא נשלח על ידי מפקדו להתוודע לצעיר גרמני הומוסקסואל (קנוט ברגר), שבא ארצה לבקר את אחותו החיה בקיבוץ, ובאמצעותו להגיע אל סבו, אותו נאצי גווע מהפיסקה הקודמת, שמפקדו, כלומר ראש המוסד, חפץ שלא לאפשר לו מיתה כדרך הטבע. וכך, שואה, מאצ'ואיזם, אשמה, נאצים, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ציונות, דור שני, גרמניה האחרת, הומוסקסואליות – כולם עושים פה בערבוביה, וכאשר בסוף נכנס גם ישו לתמונה אתה תוהה אם מישהו שם לא היה צריך פשוט לתפוס את עצמו.

 

תזרום עם זה

 

השואה יצרה את המאצ'ו הישראלי, כך טיעונו המרכזי של הסרט, זה שאינו מסוגל להזיל דמעה אפילו נוכח אשתו המוטלת מתה לפניו, ואילו ההומוסקסואל הגרמני הוא זה שיעניק לו את הגאולה, כלומר יסייע לו להתחבר מחדש אל רגשותיו. השילוב הניכר כאן בין סנטימנטליות לסימבוליקה נוצרית, שנרמזת כבר בשמו של הסרט, לא רק שנדמה שרירותי ותמוה – שכן מדוע הפכו באחרונה דווקא דפי הברית החדשה מקור השראה ליוצרי סרטים ישראלים – אלא אף תורם לעמימותו האידיאולוגית של הסרט, שקשה לדון בה מבלי לחשוף פרט מהותי מסופו. מצד שני, הופעתם הכובשת של אשכנזי וברגר, והאופן המשכנע שבו נרקמת בהדרגה האחווה ביניהם, מצליחים לחפות במידה רבה על התנהלות הפיל בחנות חרסינה המאפיינת אגפים לא מבוטלים בעלילה.

 

האם זהו מוחו הקודח של הח"מ, או שסיומו של הסרט – הס פן נחשוף – מכוון לטיהור הדדי של רגש האשמה הגרמני ושל השרץ הישראלי מאחריותו למעשיו הדכאניים בהווה? אם כן ואם לאו, דומה שדעתו של איש בסרט הזה לא ייגעה יתר על המידה בסוגיה זו. שכן "ללכת על המים" הוא סרט קליל – על אף המבוכה להצמיד לסרט העוסק בחומרים טעונים שכאלה את שם התואר הזה – ובעיקר קולח, ממש כמו מותחן לזמן טיסה. Crowd pleaser אמיתי, כפי שהיטיב להגדירו היוצר עצמו, השבוע באחת מתוכניות הלילה. פס הקול העולץ כולל, כצפוי, להיט סן רמו תורן וכן שירים בביצוען של, בין היתר, ריטה (בחידוש של "סינדרלה רוקפלה" עם עברי לידר) ואסתר עופרים כמסמנים מוזיקליים של ההוויה ההומואית. אבל מה שהיה לו חן מוגבל ב"שירת הסירנה" ו"פלורנטין", הוא כאן כבר בחזקת ניג'וס.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים