מגדל צדק: אנרגיות של מלחמה

כמו בפעם הראשונה בה עמדתי על הגבעה הנישאה, לפני יותר משני עשורים, גם היום אי אפשר להימלט מההיסטוריה של מעבר אפק. מאות שנים לפני שהירקון הפך לנחל קטן בו זרם דק קולח על פי החלטת נציב המים, הדרך היחידה לעבור בין הים להרים הייתה מכאן, מזרחית למעיינותיו. במעבר הצר שבין הגבעה הזו - מגדל צדק - לבין תל אפק המוכר כמבצר אנטיפטרוס, צעדו צבאות ההיסטוריה. פה גבו מסים וחלשו על הדרך מי שידם הייתה על העליונה. בדיוק כפי שעושה היום כביש חוצה ישראל, שלמען האמת מתחתר היטב במפלסו הנמוך ומותיר רצועה חומה דקה שבקושי נראית בירוק הפרוש בעמק.

הכותרת לפני שבועות אחדים הכריזה שראש העין לא תורחב לגן לאומי מגדל צדק. זה אולי הרגיע את המיעוט שחשובים לו דברים שוליים כמו 'מסדרונות אקולוגיים', ו'מגוון המינים', אבל כמו תמיד המציאות יותר מורכבת וכוללת מונחים כמו תמ"מ/21/3, מח/167, וגם ולנת"ע לעניין תמ"א/8.

המציאות, נכון לעכשיו, היא שהקטע שבין מגדל צדק לבין ראש העין לא 'יפותח' אך השטחים שממזרח לגבעה הנישאת, חלקם מיועדים להיות שמורת טבע, מצויים תחת איום. ועדת היגוי משותפת לעיריית ראש העין, למשרד לאיכות הסביבה ולרשות הטבע והגנים, מתדיינת בימים אלו ולכן אנשי הרשות נשמעים מפוייסים משהו. עם זאת, הם חוששים שאם יתפוצצו הדיונים, יקומו שם מאות דונמים למגורים ועוד 35 אלף מטרים של שטחי מסחר, וגם איזה כביש או שניים, שיהיה איך להגיע.

מכיוון שהאיזור ידוע כמזבלה איזורית פיראטית, אי אפשר לצאת להרבה יותר מאשר ביקור קצר, היכרות מחודשת עם השטח לאחר שנים ארוכות. הנחמה היא שהשרון במרחק פסיעה, הפרדסים מדיפים בושם בטירוף, ומי שמרים את העיניים יכול לראות שהחסידות כבר רוצות לאירופה.

אז, בשנות השמונים, הצביע המדריך על 'בינאר באשי', המבצר העותמאני המרשים שבתל אפק, ואנחנו ראינו את את המעבר. יכולנו לדמיין את מארב הקנאים לצבאות רומי, את הצלבנים השולטים כאן, לשמוע שמות אפופי הילה כמו צלאח א-דין ולחלום. היום כל מה שיכול לומר מדריך שעולה לכאן עם חבורת בני תשחורת הוא 'רואים את הבניינים הגבוהים שם? בדיוק מאחוריהם נמצא תל אפק'. צריך לשלול את הרישיון למי שאישר לבנות את אותם מגדלי מגורים בדיוק בין שתי הנקודות, אבל גם זו כבר היסטוריה.

אגב היסטוריה, ימי גדולתו של מעבר אפק חלפו במלחמת העולם הראשונה. הטורקים חיכו פה לאנגלים שעלו על הארץ מדרום, אך אלו דווקא הצליחו לבצע מבצע צליחה מוצלח של הירקון, וכבשו את הארץ. עד היום ניצבות לאורך הנחל שלוש מצבות לזכר אותה צליחה. בעלייה לגבעה, יד לא מטופחת במיוחד מזכירה שגם במלחמת השחרור סימן כיבוש מגדל צדק שלב חשוב בהתגברות על הכוחות העיראקיים ששלטו באיזור. בין הברקנים והחרציות מתגבר המון ציפורי השיר על המית המכוניות.

את מגדל צדק עצמו אי אפשר להוריד, שלושים הדונמים שלו הם שטח 'גן לאומי מוכרז'. להבדיל מאלה, אלפיים דונם שמקיפים את המגדל הם 'גן לאומי מאושר', כלומר שיש כוונה שהמקום יהיה גן לאומי. ההבדל העיקרי מבחינה מעשית הוא יכולת האכיפה של רשות הטבע והגנים: אם מישהו זורק שם זבל (ולא מדובר בשקית של חטיף), הם לא יכולים לעשות דבר וחצי דבר בעניין. והזבל מקל על קידום תוכניות הפיתוח באיזור: ככל שמבקרים בו פחות, שומרים עליו פחות.

בכניסה למכלול בתי האבן שלט של רשות הטבע והגנים האוסר על הכניסה. אני בוחר להיכנס, אבל בכל זאת נזהר שלא תיפול לי איזו מפולת על הראש. השלט רק מגביר את האנרגיות המתוחות גם כך של המקום. אנרגיות של מלחמה. אפילו הבז ששט מעל קירות המבנה לא מתרגש מנוכחותו של הומו סאפיינס, כמו אומר: פה זו טריטוריית העופות הדורסים, לא האדם. 

החצר הפנימית נקייה באופן מפתיע. מסביב רק מזבלות, ומחצבות על מחצבות, ופה בפנים נקי. שיירי המדורות מעידים על כך שזה לא השלט שעושה את העבודה אלא אנשי ניקיון. המקום היה ונותר נקודת משיכה, ויש הרואים בו מקום ראוי לתנות אהבים. שיהיו בריאים.

עיקרון הרצף

לצלבנים היה כנראה עניין גם באסתטיקה, תמיד יש להם איזה 'בל' בשמות שהם נותנים למקומות. כאן זה 'מיראבל', יפה נוף. באמת יפה הנוף. ואין זה פלא: כפי שניתן לראות את המגדל כמעט מכל מקום בשרון (אם אין בניינים שיסתירו), ממנו ניתן לראות לא רק את כל השרון אלא את כל מישור החוף. אולי בלילות בהירים במיוחד אפשר להביט מערבה, לראות את ארובות הפחם בשתי זוויות העין - חדרה מזה ואשקלון מזה - ולנשום מלוא הריאות אוויר נקי.

מה שרואים מכאן ברכס ממזרח הוא בעיקר מאהל בדואי. בשפה יפה קוראים לגבעות הטרשיות הנמוכות עליהן המאהל  'הדום השומרון'. הרצועה הזו, בין הרי השומרון הגבוהים למישור החוף, היא גבול בין איזורי אקלים ואיזורים גיאולוגיים והיא בית הגידול השני בעושרו בארץ במגוון מיני הצומח (הראשון הוא הר מירון). חשיבותו של הקטע הזה של הרצועה, מלבד העובדה שבניית אלעד, ראש העין וכפר קאסם לא הותירו ממנו יותר מדי היא חיבור של רצף טבעי לירקון. לא רק לצמחים קשה לזוז מאיזור לאיזור, גם לצבי, הצבוע, התן והשועל.

את הפסטורליה קוטע איש נמוך ורחב שצץ לפתע מעבר לאחת הקשתות, ושולף תעודת שוטר. "כותב הא?", הוא מפטיר, "גם אנחנו כותבים. דוחות תפיסת סמים". האמת היא שהם די נחמדים, הרחב, הגורילה עם כובע הצמר והבחור הצנום עם הכיפה שלא מוציא מילה. הוא בטח המוח. נאלצתי להשיב את פניהם ריקם כשביקשו תעודת זהות, וכך גם בעניין הסמים. עישנו יחד סיגריה על המרפסת מול הנוף, והם הלכו כשהרחב מפטיר: "לא טוב להסתובב פה לבד". רק זה היה חסר לי עכשיו, עם כל האנרגיות של המלחמה. מזל שעל קצה של קוץ שם התיישב, נדמה לי דרור. וגם באה לה שקיעה יפה בתום יום שרב אביבי.