בולגריה, משהו שונה לגמרי

אלפי דמויות מצוירות

מסופיה ניווטנו לכיוון צפון-מזרח, תוך חציית רכס סטרה פלנינה, הוא רכס הבלקן, כשמסביבנו נופים ירוקים. אחרי שלוש שעות נסיעה וקנס של 10 לבה (25 שקל) על מהירות מופרזת, הגענו אל וליקו טרנובו, עיר יפהפיה שיושבת על ערוצו המפותל של נהר היאנטרה ושימשה לפנים כבירת בולגריה.

תוך כדי עלייה למצודת הצארים הדרמטית, המתנשאת מעל העיר העתיקה, פגשנו מקהלת נשים בשמלות רקומות, שערכה חזרה בלוקיישן המבריק. כך זכינו לשמוע משהו מקולן החזק והמובהק, שזכה לפרסום בעולם כולו. רחוב גורקו המקסים, אליו הגענו בחיפושינו אחר מלון, נראה ככפר קטן, הבנוי על גדת הנהר, משקיף על חצי האי שלפניו. למחרת טיילנו בשכונת וארושה, שחלק מבתיה העתיקים הפכו לבתי מלאכה של אמנים.

נפרדנו מוליקו טרנובו והמשכנו אל ארבנאסי, כפר שהפך למוזיאון. כפרי מוזיאון אלה, הנטועים בכל רחבי בולגריה, מהווים מוקדי משיכה לתיירים שרוצים להתרשם מסגנון החיים הבולגרי במאות שעברו.

הכפר ארבנאסי נוסד בסוף המאה ה-15, על ידי נוצרים שנמלטו מהאזורים המערביים של בולגריה הגדולה של אז - אלבניה, יוון ומקדוניה. במאה ה-16 עבר המקום לידיו של רוסטן פשה, הווזיר מטעם האימפריה העותומנית. התושבים נהנו בשל כך מפריבילגיות רבות, שכן תפקידם היה לשמור על מעברי ההרים ששכנו בסמוך. מהר מאוד הם התעשרו ובנו להם בתי-מבצר, שהגנו על הונם ורכושם. בתי הכפר וכנסיותיו שרדו עד ימינו וניתן להיכנס ולבקר בהם.

אחד הבתים המפוארים הוא בית קוסטנצאלייב, שהיה שייך בעבר למשפחת סוחרים. הבית הפך למוזיאון כאשר 30 יורשיו תרמו אותו לעיריה, כדי להימנע ממאבקי ירושה. הוא מוקף חומה ומרוהט ברהיטים מקוריים של בני המשפחה.

אל תחמיצו ביקור בכנסיית הלידה (hristovo rozhdestvo), הקדומה בכנסיות ארבנאסי. חיצוניותה הפשוטה למראה וקומתה הנמוכה לא מעידות על האוצר שתגלו בפנים: אולם מקומר המכוסה כולו פרסקאות, שצוירו במאות ה-16 וה-17 והשתמרו בצורה נפלאה. הציורים, המכסים כל סנטימטר אפשרי באולם הראשי ובקפלת יוחנן המטביל הסמוכה, מתארים אלפי דמויות מתוך סצנות מהתנ"ך ומהברית החדשה.

כפר לדוגמה

מארבנאסי חזרנו דרומה אל מוזיאון הכפר האתנוגרפי אטארה, הנמצא ליד העיר גאברובו. זהו מודל של כפר בולגרי טיפוסי, המשחזר את החיים והמלאכות המסורתיות בבולגריה במאה ה-19. הוא הוקם בעמק מוצל לאורך יובל של נהר היאנטרה, ובו 47 בתי מלאכה, שחלקם מנצלים את כוח המים להפעלת המכונות בסדנאות. בין הסדנאות אפשר לראות נפחייה, נגרייה, מחרטה, בית יציקה, מטוויית שטיחים, סנדלרייה, טחנת קמח, מאפייה ועוד.

טיפסנו אל מעבר שיפקה. כאן הוצבה אנדרטה מרשימה שנבנתה לזכר קרב עקוב מדם שהתרחש בשנת 1877, כשכוחות רוסיים ובולגריים הדפו התקפות של עשרות אלפי חיילים טורקיים. בתוך מבנה האנדרטה מוזיאון בן חמש קומות, כשבכל חדר צילומים וציורים של חיילים קופאים בשלג, וגם תצלום מרגש במיוחד בו מופיעים החיילים כאנשים מבוגרים, המגיעים ב-1934, שנים רבות אחרי הקרבות, לטקס חנוכת האנדרטה.

אנחנו עולים אל נקודת התצפית בראש האנדרטה, מתבשמים מהנוף הירוק וההררי של מרכז בולגריה וגולשים מטה בדרך יפה ומיוערת, שמפצה על הכבישים המחוררים המלווים שילוט קירילי. אחרי ביקור בכנסיית הזיכרון הרוסית בעלת כיפות הבצל המוזהבות, בכפר שיפקה, והצטיידות בבקבוקוני מי ורדים (מזכרת נפוצה במיוחד לאזור עמק הוורדים הסמוך) - אנחנו כבר בדרך לפלובדיב, העיר השנייה בגודלה בבולגריה.

סטרט-אפ בכיתה ו'

פלובדיב. איזו עיר מקסימה! מהרגע הראשון שנכנסנו אליה, הרגשנו בנוח. עיר מלאת חיים, צבעונית, תוססת. את שעות האור האחרונות של היום בילינו בתיאטרון הרומי שהתגלה בה, מנסים ללכוד במצלמה את מיקומו הפנטסטי - מעל שדרות הצאר בוריס. המשכנו אל הרובע העתיק, בו שוכנים בתים יפהפיים מתקופת התחייה הלאומית הבולגרית במאה ה-19.

למחרת יצאנו דרומה, אל הרי הרודופי. הרודופים, כפי שקראנו להם בחיבה, משל היו קרובי משפחה אותם הגענו לבקר, קיבלו את פנינו בקרירות מבורכת שכה ציפינו לה לאחר ימים של חום ויובש. זהו גן עדן הררי, ירוק ונרחב, שיד אדם טרם הרסה: יערות מוריקים, ערוצי נחל עמוקים, מערות קרסטיות מבודדות, חיות, ציפורים ופרחים נדירים, כפרים מה-זה נידחים ושדות מעובדים.

ביקרנו במנזר באצ'קובו, החבוי בין ההרים, כ-30 קמ מדרום לפלובדיב. זהו המנזר השני בגודלו בבולגריה, שהוקם במאה ה-11 ושימש מרכז אינטלקטואלי ותרבותי. מעבר לחומות חצר גדולה ובמרכזה כנסיית אבן עם רעפים אדומים, מוקפת מבנה בן שלוש קומות, בו נמצאים חדרי המנזר. בכנסיה קבורים חסידי אומות עולם המטרופוליטים סטפן וקיריל, בולגרים אמיצים שפעלו למען הצלת יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה.

ביקרנו גם בחדר האוכל של הנזירים - חדר חשוך עם שולחן מאורך שלצידיו ספסלי אבן, ותקרה מקומרת המצוירת כולה בפרסקאות מתחילת המאה ה-17.

טיפסנו דרך עיירות הסקי צ'פלארה ופאמפורובו אל הכפרים המבודדים בדרום הרי הרודופי, שם גילינו תנופת בנייה מדהימה של מסגדים. רבים מתושבי האזור הם פומאקים - בולגרים שהמירו את דתם תחת השלטון העותומני והפכו מוסלמים. בתקופה הקומוניסטית נאסרה הקמתם של מבני תפילה, ואילו עכשיו המצב השתנה ומסגדים חדשים נבנים בקצב מזורז.

לשירוקה לאקה, כפר-מוזיאון קטן על הדרך המובילה אל המערות הקרסטיות טריגראד ויאגודינה, הגענו למחרת. ולאדיסלב מכיתה ו', שעלה על סטארט-אפ מושלם, ליווה אותנו בסיורנו כאן: בתי עץ ואבן בני שתי קומות, גשרון אבן, שבילי עזים צרים. יש לכם קצת כסף לגלידה?, הוא שאל עם תום הסיור, ורץ עם הכסף שהרוויח ביושר אל החנייה, לחכות בסבלנות לתיירים הבאים.

הכפר התפתח מאוד בשנות ה-70 של המאה שעברה, כשהוקם בו בית ספר למוסיקת פולקלור בולגרית. הוא נראה מסודר ומאורגן למדי לעומת הכפרים הנידחים בהם נעבור בהמשך: נשים קשישות מעבדות את השדות, חמורים וסוסים מושכים עגלות ומחרשות, להקות אווזים וילדים מטיילות בין הבתים.

צוענים בכרכרות עץ

התעקשותו של הבולגרי לבקר בכפר קובצ'ביצה, בו בילה קיץ אחד בילדותו, הביאה אותנו לבחור בדרך הררית מיוערת שהאספלט שלה הסתיים בטרם עת. הכפר העתיק, עם הבתים הדו קומתיים והלבנים, רעפי האבן האפורים והשבילים הצרים, הוקם בסוף המאה ה-17 ונראה שלא השתנה הרבה מאז. מיקומו הגבוה והנידח הגן על תושביו מפני ההכרח להמיר את דתם בזמן הכיבוש הטורקי.

את המראות שציפו לנו בהמשך לא אוכל לשכוח: נסענו 10 ק"מ לשעה בדרך עפר הררית ומיוערת, חולפים על פניהן של משפחות צוענים נודדות עם כרכרות עץ ישנות, שהקימו מחנות-אוהלים וצריפים מאולתרים שבסמוך להם חטבו ואספו עצים לחימום. הדרך הפכה בוצית ובלתי עבירה ככל שהתקדמנו, וכלל לא היינו בטוחים שהיא תביא אותנו בסופו של יום למחוז חפצנו.

נשבענו שלא לספר לדוד זסקו באילו דרכים התגלגל הרובר שלו, ואחרי תלאות רבות הגענו אל באנסקו, עיירת סקי בחורף עם לוק של המערב הפרוע בקיץ.