נפגעת חוק האזרחות: "המדינה הרסה לי את החיים"

"לא חשבתי שאם אתחתן עם בחור פלסטיני, זה ייחשב בעיני המדינה לפשע. אני בישראל לא יכולה להישאר". כך אומרת סלוא אבו-ג'אבר (29), תושבת הכפר אום אל-ג'אנם, הסמוך לעפולה.

משפחתה של סלוא היא רק אחת מאלפי משפחות של ערבים-ישראלים, שלפי נתוני מרכז "מסאווה" (שיוויון), מופלות לרעה כתוצאה מחוק האזרחות והכניסה לישראל, שהכנסת אמורה לחדש בקרוב את תוקפו.

מסבירה עביר קובטי, דוברת מסאווה: "זו אפליה על רקע לאומי שהמדינה עושה לאזרחיה הערבים. מדובר במשפחות שבהן הבעל או האישה הם אזרחי מדינת ישראל, ובן הזוג הוא פלסטיני תושב השטחים - והמשפחה לא מוכרת כישראלית בשל כך. זה טרנספר שעושה המדינה לחלק מאזרחיה ואשר משחק לידי הימין הקיצוני".

"החוק הגזעני" 

סיפורה של סלוא נחשף היום (ג') בתל אביב, בכנס של מרכז מסאווה, שהתקיים בנוכחות נציגי שגרירויות זרות ובנוכחות משפחות ערביות-ישראליות, שנפגעו מחוק האזרחות והכניסה לישראל, שאושר על ידי הכנסת בחודש מאי 2003 - שלפיו אין איחוד משפחות במקרה שאחד מבני הזוג הוא פלסטיני.

סלוא אבו ג'אבר הספיקה כבר להתייאש ממאבקה לאזרחות ישראלית עבור בעלה הפלסטיני, והיא מבקשת מזה חודשים מקלט הומניטרי בקנדה עבורה ועבור בני משפחתה.

לדבריה, "מקנדה עדיין לא קיבלתי תשובה. אני בארץ הזו לא יכולה לגור יותר. מדינת ישראל מסרבת לתת לבעלי תעודה ישראלית בתהליך איחוד המשפחות שנפסק, על פי החוק הגזעני החדש."

ב-1993 נישאה סלוא לבחיר לבה מחמוד, תושב הכפר תקוע ליד ג'נין. סלוא לא התייחסה אז ברצינות, לדבריה, לכך שהוא בעל תעודת זהות כתומה, שאינה מאפשרת לו לגור בישראל כחוק.

"חודשיים אחרי החתונה הגשתי בקשה לאיחוד המשפחה במשרד הפנים בעפולה, במשך שנתיים הם טרטרו אותי, פעם אמרו לי אין תשובה, פעם אמרו לא רוצים ערבים יותר במדינה. אחרי שהתייאשתי פניתי לעמותת זכויות האזרח בחיפה ואז החזירו תשובה שהמדינה מסרבת לתת לבעלי תעודה. למה? שאלתי, לא נתנו נימוק לסירוב".

"פניתי לעורך דין פרטי, והוא אמר לי שהמסלול החוקי אינו בר תוצאה במדינה הזו, רק פרוטקציה תעזור. פניתי לכמה פוליטיקאים, ולאנשים שהבטיחו לעזור לי, אבל בעצם הם סחטו אותי. שילמתי 6000 שקלים לאנשים כדי שיסדרו לבעלי אישור זמני למשך שנה אחת בלבד".

"הפוליטיקאים סחטו אותי גם בבחירות. הייתי נאלצת לבחור בהם, ולשכנע גם את בני משפחתי בכפר לעשות זאת. אבל עם סיום הבחירות הם התנערו מהאחריות לעזור לי".

לדבריה, "בעלי לא יכול לזוז מהבית, הוא לא עובד מאז תחילת האינתיפאדה, ואפילו לפני האינתיפאדה הוא רק עבד כדי לשלם עבור האישור שהוא קיבל. המצב הכלכלי בבית מאוד קשה. אנחנו מתפרנסים אך ורק מהביטוח הלאומי ומהעבודה שלי כסייעת, רק אללה יעזור לנו".

"הילדים התחילו לצרוח"

סלוא אם לארבעה ילדים, הבכורה ביניהם בת שמונה וחצי וצעירה תינוקת בת שנה. לדבריה, "הילדים הכי מלחיצים אותי. הם תמיד דואגים לאבא, פוחדים למה שיקרה איתו, כל פעם שהם רואים ניידת משטרה או חיילים, הם נכנסים ללחץ ומתחילים לקרוא לאבא כדי שיתחבא.

"פעם לפני כחמש שנים, המשטרה פרצה לבית ולקחה את בעלי והחזירה אותו לכפרו בגדה. במשך שמונה חודשים לא יצא לנו לראות אותו, הילדים בכו כל הזמן ושאלו איפה אבא, לא ידעתי מה לענות להם, זה היה קשה. הפרידה הזו הייתה קשה, והילדים חוששים שייפרדו מאבא שוב.

"אז ניסיתי לעבור עם הילדים את המחסום כדי לפגוש את אבא שלהם, אבל ברגע שהם ראו את החיילים התחילו לצרוח וויתרתי על הנסיעה לג'נין".

"מדינת ישראל", אומרת סלוא, "הרסה לי את הבית ואת החיים. הילדים בטראומה, האבא חי עם תחושת רדיפה ממושכת, מוסדות המדינה מטרטרים אותנו בטענה שבעלי הוא תושב השטחים.

"בחודש יוני 2003 הגשתי בקשה להנפקת דרכונים ועד עכשיו לא נתנו לנו, אפילו לא לי ולילדים - והרי אנחנו אזרחי ישראל.

"אני לא מבינה למה זה קורה. לבעלי אפילו אין תיק במשטרה, לא נעצר אף פעם ולא עשה דבר שפוגע בביטחון המדינה, אז למה פוגעים בנו?"