הקרקס של טרנטינו

חורף 2002. ההפקה של "להרוג את ביל" השתקעה לה במדבריות ליד אוסטין, טקסס. הלילה מצלמים חלק נוסף בסצנה שבה "הכלה", אומה תורמן, מתעמתת עם באד, אחיו של ביל. מייקל מדסן (השחקן המגלם את באד והתפרסם ב"כלבי אשמורת", בסצנת חיתוך האוזן המפורסמת) צריך להזריק לתורמן חומר מרדים באחוריים. הכלה שכובה על בטנה מחוסרת הכרה, קלוז אפ על הישבן, מזרק נכנס, מזרק יוצא. 20 שניות בסרט. לכאורה סצנה פשוטה. רק שאצל קוונטין טרנטינו שום דבר לא פשוט.

"זה היה פרוע לגמרי", משחזר מדסן. "כל אישה על הסט התנדבה שיחדרו לתחת שלה עם המזרק. הן עמדו בתור שיזריקו להן בתחת. ואז קוונטין קופץ ואומר, 'תן לי לעשות את, אני רוצה לעשות את זה'. צילמנו לפחות עשר הזרקות. בסוף היד של קוונטין היא שזו שנכנסה לפריים, כי אני נשברתי אחרי שש הזרקות והלכתי לטריילר שלי, בעוד קוונטין מעביר את שארית הלילה בהזרקות. וכל פעם אני שומע אותו קורא לבחורה אחרת: 'נקסט, נקסט, נקסט'. הוא היה באקסטזה: 'אני רוצה להזריק מהצד הזה!' ו'אני רוצה להזריק מהצד ההוא!'".

"אני החלטתי שאני לא אצלם את אומה עם המחט בתחת. או קיי? או קיי? או קיי", משחזר טרנטינו. "אז היתה לנו כפילה אחת שבאה והצטלמה עם המזרק. פתאום באה בחורה אחרת, שהיתה בכלל הנהגת שלי על הסט ואומרת, 'אני רוצה גם לקבל מזרק בישבן'. אז עשינו פעמיים עליה. ואז החלטתי שאני רוצה לנסות עם ישבן של בחור. היה שם בחור בשם ביל קלרק. הלבשנו אותו בג'ינס ושמנו את התחת שלו מול המצלמה. כן, אני רציתי בשר גדול להזרקה שלי".

צריך לראות את טרנטינו מתאר את האירוע הזה. כמו שמישהו היה מתאר את רצח קנדי, או, להבדיל, נחיתת עב"ם על גג ביתו. העיניים דלוקות, הידיים מתרוצצות מסביב לחדר כמו צינור גינה שהשתחרר מממטרתו. אני עוצר אותו לרגע כדי לשאול מה היה בתוך המזרק, והוא יורה מהר, בזרם תודעה מוחלט. "לא יודע מה היה שם. אולי מים. אולי הרואין. אמממ, לא יודע. השתנתי בפנים, בסדר? לא משנה. בקיצור, שמנו את ביל מול המצלמה, ו-בום!!! הכנסנו לו את המחט. ואז באתי לאומה ובישרתי לה בשמחה: 'תדעי שביל קלרק הוא הכפיל של הישבן שלך'. זה היה כיף!"

משימה פשוטה?

סתיו 2003. טרנטינו חזר ללוס אנג'לס. סרטו הראשון זה שש שנים, "להרוג את ביל – פרק 1", יוצא סוף סוף לאקרנים. אחרי תהליך כתיבה מקוטע בן שמונה שנים, הפקה שנמרחה על פני שנה וחצי, שלוש יבשות וארבע מדינות, מספר ימי צילום שהכפיל את עצמו ותקציב שנמתח בהתאמה ואחרי שהסרט התפצל ברגע האחרון לשניים, טרנטינו נוחת באולפן של ג'יי לנו. המטרה: לקדם את הסרט החדש, אבל בעיקר להוכיח לעולם שהשמועות שדעתו נטרפה עליו מופרכות לחלוטין. לכאורה, משימה פשוטה. רק שאצל טרנטינו שום דבר לא פשוט.

טרנטינו הופיע על הסט של לנו שיכור כלוט, אוחז במקל הליכה של ערס, שבקצהו מפוסל דרקון מוכסף, מתנדנד על כיסאו באופן חסר מנוחה, וחוזר שוב ושוב, בלוויית צחקוקים מוזרים, על אותו המשפט באוקטבות משתנות: "תן לי לספר לך מה קורה בסצנה הבאה. תן לי לספר לך מה קורה בסצנה הבאה. אני יכול לספר לך מה קורה בסצנה הבאה?", לנו הנבוך נוטל ממנו לבסוף את המקל, מנסה להבריג החוצה את הדרקון ושואל: "איפה הוויסקי שהחבאת בתוך הדבר הזה?".

"אני לא חושב שזה ביג דיל, ההופעה אצל לנו", הסביר לי טרנטינו כשיצא הסרט הראשון. "אז הייתי שיכור. סו וואט. מה שקרה היה די פשוט. הגעתי לחדר הירוק, שם מחכים המרואיינים, והיו שם משקאות חריפים. שכחתי שלא אכלתי כל היום. אז התחלתי לשתות. דפקתי כמה דרינקים ואז נכנסתי לאולם, ופתאום אני שיכור. קורה".

"נכון, חיכיתי הרבה זמן בין הסרטים", אומר טרנטינו. "אתה יודע מה, אולי אפילו יותר מדי. אבל לא התבטלתי בזמן הזה. וגם לא חייתי חיים פרועים כפי שנכתב בעיתונים. כתבתי כל הזמן. אבל אם אתה מדבר על האספקט של לא לשים קצוץ על אלמנט הזמן, לא להיות מחויב לצד התעשייתי של התעשייה – אז כן, אני מזדהה לחלוטין עם קובריק. עם העובדה שהוא חי את חייו כאמן. הוא לא עשה סרטים בשביל המעמד שלו. הוא לא עשה סרטים בשביל לשפר את העמדה של שחקן מסוים. הוא לא עשה אותם בשביל כסף או בשביל לשלם על הבריכה בבית שלו. כשהוא עשה סרט, הוא התכוון לכך. אתה יכול לאהוב את סרטיו של סטנלי קובריק או לא לאהוב אותם, אבל הוא אף פעם לא עשה סרט כי זאת היתה 'עבודה'. זאת תמיד היתה אמנות. גם אני רוצה להיות במאי שהוא אמן. במאי שאוהבים את הסרטים שלו או שונאים אותם, אבל שאף פעם לא יאמרו שעשיתי מעצמי זונה".

טרנטינו לא זונה ו"להרוג את ביל – פרק 2" לא מאכזב. החלק השני במסע הרצח הנקמני של הכלה הוא ארוך, מפעים, עמוק ודיאלוגי הרבה יותר מהראשון. הוא גם הרבה פחות אלים ממנו, מה שעדיין לא הופך אותו מומלץ לילדים. "להרוג את ביל – פרק 2" הוא התגלמות מזוקקת של האידיאולוגיה הטרנטינואית. יש בו שילוב של קאלט וטראש, קונג פו ומערבוני ספגטי. ריסון והפרזה. שנאה מבעבעת ואהבה יוקדת. אלימות ורוך. הומור שחור וטרגדיה יוונית. מוזיקה נשגבת לצד זבל של מעליות.

אפשר לטעון שהוא טוב יותר, בוודאי שלם יותר מקודמו, אך זה כמעט בלתי אפשרי ליהנות מהמסע הענוג והמוזר של החלק השני, בלי הריגוש המטורף של החלק הראשון. אם בסרט הראשון טרנטינו הוא כקוסם המשחק בחרבות, בולע אש וחותך אנשים לשניים, הרי בשני הוא פותר חידות פילוסופי. אם בראשון הוא זורק לתוך בלנדר את כל אמנויות הלחימה הרצחניות הקיימות על פני היקום ולוחץ על מהירות מקסימלית, הרי בשני הוא נותן לנו זמן להתוודע לפסיכולוגיה שמאחורי הנקמה. ביחד השניים משלימים זה את זה לכדי אפוס שממדיו עצומים.

שתי חמישיות

תזכורת מהירה: את החלק הראשון עזבנו לאחר שהכלה סיימה לחסל שתי חמישיות מתוך חבורת ה"דיואס" (ראשי תיבות של "חטיבת נחשי הצפע הרצחניים"), שרצחה את בעלה לעתיד ערב חתונתם, ביחד עם בני משפחתו וחבריהם. אורן אי שי (לוסי לו) וורניטה גרין (ויויקה פוקס) נפלו חלל תחת החרב שהאטורי האנזו (סוני צ'יבה) עיצב במיוחד בעבורה. עכשיו נותרו שלושה: באד (מדסן), אחיו הצעיר של ביל, שהפך עם השנים לספחת עצלה. הוא מתגורר עכשיו בקרוואן נידח ומצחין בלב המדבר, עובד בפאב מוזנח ומעביר את חייו בשתייה ובהמתנה דרוכה לבואה של הכלה. אל דרייבר (דאריל האנה) שבפרק הקודם הבליחה לשנייה כדי להזריק רעל בתורמן הרדומה, ונמלטה ברגע האחרון בעצתו של ביל. לאל חסרה עין אחת, המכוסה ברטייה, ובחלק השני נגלה כיצד איבדה אותה. וכמובן ביל עצמו, שכמעט לא נראה בחלק הראשון.

את דמותו של ביל מגלם השחקן הוותיק דייוויד קראדין, הג'ון טרבולטה התורן של טרנטינו. כמו טרבולטה, גם הוא אייקון בשנות השבעים, כשכיכב בסרטי וסדרות קונג-פו. כמו טרבולטה, גם הוא נעלם בתהומות הנשייה וסרטי "ישר למדפי הווידיאו" בשנות ה-80'. "כמו טרבולטה, גם אני מקווה שהקריירה שלי תקום לתחייה בזכות טרנטינו", הוא אומר בחיוך. אגב, פרט טריוויה משעשע: קראדין, שהיה רקדן בצעירותו, היה אחד המועמדים הראשונים לתפקיד הראשי ב"שיגעון המוזיקה", הסרט שהזניק את הקריירה של טרבולטה לשחקים.

"להרוג את ביל – פרק 2" נפתח בהצהרות של הכלה על כוונתה להמשיך במסע הקטל, ואנחנו מצפים לעוד מאותו הדבר. אבל זה השלב שבו טרנטינו מבצע פרסה לאחור, ואנחנו מתוודעים להיסטוריה של הקשר בין הכלה לביל בסצנת פלאש-בק שקטה, מרגשת, המצולמת כולה בשחור לבן בכנסייה נידחת במדבריות טקסס. מכאן הסרט ממשיך לחתוך קדימה ואחורה, בין צבע לשחור לבן, ובין הומור פרוע למתח עוצר נשימה. אנחנו לומדים את שמה של הכלה, הנוכחי והקודם. מדוע רצתה להתחתן ועם מי, וכיצד היא יודעת להשתמש בחרב באופן כה מיומן. לקראת הסוף אנחנו מגלים גם מה קרה עם בתה של הכלה, אחרי שנורתה בראשה בכנסייה ובזמן ששכבה מחוסרת הכרה במשך ארבע שנים.

למרות שברור לכולם שבדרכה להרוג את ביל, הכלה תעבור מחיסול לחיסול כמו מסוק אפאצ'י צה"לי בשמי עזה, טרנטינו מצליח להפתיע כל פעם מחדש. "אחד הדברים שאני אוהב לעשות הוא לשחק לצופה ברגשות", הוא אומר בגאווה. "הייתי אומר אפילו, לטמטם לו קצת את הרגשות. הקומדיה שלי היא לצחוק מדברים שהם לא מצחיקים באופן רגיל, אבל כשאתה רואה אותם אתה בכל זאת צוחק. למשל מקטיעת יד או מעין חסרה. ואז אתה מרגיש ריגוש מרושע, שובב שכזה. אתה אומר לעצמך 'אני לא אמור לצחוק ממראות כאלה'. ויש לך עקיצה של אשמה. אבל זה מאוחר מדי בשבילך, כי כבר צחקת. אתה כבר משת"פ שלי".

סיפור חיסולו של ביל התחיל עוד בטרם הפך קוונטין טרנטינו למאור הגולה של תעשיית הסרטים. "הרעיון התחיל להסתובב לי בראש עוד בזמן שצילמתי את 'ספרות זולה'", הוא אומר. "ישבנו בבר, אומה ואני, ואמרתי לה שאני רוצה לעשות סרט סביב נושא הנקמה. הרעיון מצא חן בעיניה מיד, וסיכמנו שהיא תהיה הכוכבת. כתבתי שני עמודים על הדמות של הכלה ושמתי את זה בצד. שש שנים לא קרה כלום עם זה, כלום".

בינתיים, שנתיים אחרי "כלבי אשמורת", סרט קטן ואלים, שצולם בחודש וחצי וסימן את טרנטינו כדבר הבא, יוצא למסכים "ספרות זולה", בהשקעה של שמונה מיליון דולר. הוא קוטף את פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, והופך לאחת היצירות התרבותיות המשמעותיות של שנות התשעים. טרנטינו הופך לכוכב בן-לילה, מחיה את טרבולטה, עושה את תורמן ומציל את האולפן של "דיסני", "מירמקס", משקיעה כלכלית. אחר כך הוא זוכה במועמדות לאוסקר, בקטגוריות הסרט והבמאי, ובפסלון עצמו על התסריט. "ספרות זולה" מכניס פי 15 מעלותו רק בארה"ב. בכל העולם מצטטים את דיאלוג "לה ביג מק".

"ג'קי בראון", סרטו הבא של טרנטינו, בכיכובה של פמלה גריר, לא זכה להצלחה כקודמו, וטרנטינו נראה כמי שאיבד את זה ועושה כותרות בעיקר סביב שערוריות. הוא תוקף את המפיק דון מרפי במסעדה, מדביק אותו לקיר ומכניס לו אגרוף. המפיק מגיש נגדו תביעה על סך חמישה מיליון דולר. אחר כך נקלע למריבה מתוקשרת עם ספייק לי, שטוען כי "ג'קי בראון" מכיל מסרים גזעניים. טרנטינו מגיב: "ספייק משוגע, כי אף אחד לא הולך לסרטים שלו". וברקע ממשיכים להישמע הדי הוויכוח העתיק שלו עם אוליבר סטון על הפרשנות ל"רוצחים מלידה", סיפור שטרנטינו פיתח בתחילת שנות התשים וסטון הפך לסרט שנוי במחלוקת.

בין לבין, טרנטינו מסתובב בעולם וכותב תסריט על מלחמת העולם השנייה בשם "ממזרים מחפירים". וכותב וכותב וכותב. אחרי כמעט 300 עמודים, פי שלושה מאורכו של התסריט הממוצע בהוליווד, הוא מחליט להניח גם את הפרוייקט הזה בצד לרגע ועוקר בשנת 2000 מלוס-אנג'לס לניו-יורק כדי לעבוד עם תורמן באופן אינטנסיבי. כך נבראת דמותה של "הכלה". "בדרך כלל אני מאוד מדויק בדמויות שלי. אני מקפיד לדעת עליהן הכל, גם מה שלא כתוב בתסריט. עם הכלה דאגתי להשאיר חורים לאומה שתמלא אותם. זה היה חשוב לי. החוויה של הכתיבה אתה הייתה כל-כך אינטנסיבית, עד שבסוף, כשצילמנו, לא זכרנו מה היה בתסריט במקור ומה סתם דיברנו עליו על קפה במטבח".

כשתורמן נכנסת להריון, לא בדיוק מצב צבירה טבעי בשביל לשחק מחסלת, טרנטינו מחליט לחכות שנה נוספת, אפילו שנתיים אם יידרש, ובלבד שלא יצטרך לוותר על הכוכבת שלו. "אומה ואני מוציאים זה מזו את המיטב שבנו. אבל מעבר לכך, אני חושב שלאומה יש את האלמנט של הכוכבים הגדולים של שנות ה-30 וה-40, ואפילו של תקופת הסרט האילם", הוא אומר. "יש מעט מאוד שחקניות טובות בעידן שלנו, שאם הן היו חיות בגילן הנוכחי בתקופת הסרט האילם הן היו כוכבות. אני חושב שאם אומה הייתה חיה בגילה הנוכחי בשנות ה-30, היא הייתה גדולה כמו מרלן דיטריך או גרטה גרבו. אם היא הייתה בשנות הארבעים, היא הייתה גדולה כמו איידה לפינו או לנה טרנר. למעשה, אני טוען שאומה בכלל חיה בתקופה הלא נכונה. ולכן אני חושב שהיא הייתה מצליחה הרבה יותר בתקופה ההיא. ב'להרוג את ביל – פרק 2', בסצנות בשחור לבן, נדמה לי שאני מצליח להוכיח את הנקודה הזו".

בשלב כלשהו הג'יפ סוטה מהדרך ונוטה על צדו. גלגל אחד נותר תלוי באוויר, משקיף על התהום. בתוך המכונית חבורה עליזה ומבושמת, לא ממש מודעת למצב המסוכן. קוונטין, דאריל והכפילה יוצאים מהאוטו, ונהג אחד מתחיל לכוון את הנהג השני. "סע אחורה, אחורה, אחורה", הוא מסמן לו בידיו. האוטו ממשיך להחליק אל מעבר לצוק, כשטרנטינו מתחיל לצרוח בהיסטריה: "אל תיסע אחורה! אל תיסע אחורה!". "זה היה קומי לחלוטין", מתגלגל טרנטינו בצחוק.

"טוב, המשכנו ברגל לבית של איש הצוות וישנו על הכיסאות בבריכה שלו. ובבוקר אנחנו חוזרים למלון, ולצוות היה באותו היום יום חופשי. מצאנו את כולם מסתלבטים להם בכיף ליד הבריכה. ופתאום נכנסות דאריל ומוניקה פרועות שיער, טרוטות עיניים, עם קמטים על כל הפרצוף ועם השמלה של אתמול בלילה, מבולגנת אחרי שישנו איתה על כיסא וכולם נועצים בהן מבטים נדהמים. ואז אני מצביע עליהן וקורא בקול גדול: 'גבירותיי ורבותיי, קבלו את מצעד הבושה!' וכולם מחאו להן כפיים".

"הוא השפיל אותנו בטירוף", מאשרת האנה. "בכלל, קוונטין לגמרי לא צפוי. כדי להתכונן לתפקיד של אל הוא נתן לי לצפות בקלטת של סרט אקשן חצי פורנוגרפי משוודיה. בהתחלה הגבתי ב'או גוד, וואט דה פאק איז דיס', אבל אחרי כמה זמן הכל התחבר. בסופו של יום הסרטים המוזרים שהוא נתן לי כשיעורי בית, הוסיפו כל מיני אספקטים לעיצוב הדמות של הכלבה החד-עינית, המרושעת והנקמנית שהייתי צריכה לגלם.

"אין אצלו קיצורי דרך. כאילו לא די בכך שהיינו צריכים להתאמן במשך חודשים באמנויות לחימה. הוא למשל התעקש שאני אצפה בסרט הבריטי 'טוויסטד נרב', שממנו נלקחה המנגינה שאני שורקת בסצנת בית החולים בסרט הראשון, כשאני בדרכי להרוג את הכלבה. לא הבנתי למה אני צריכה לראות את כל הסרט הזה. מדוע לא מספיק שאקבל קלטת עם המנגינה הספציפית. אבל בדיעבד קוונטין צדק. כי בעקבות הצפייה בסרט, בכל פעם ששרקתי את המנגינה הזאת התעוררו בי מחדש התחושות האיומות שמשתייכות למנגינה הזאת, ונכנסתי למצב רוח רצחני. אי אפשר בכלל לתאר מה זה לעבוד איתו. על הסט הוא כמו טורבינה. קח את האנרגיה שלו כשהוא מעניק ראיון ותכפיל פי מאה – ככה הוא כשהוא מביים".

"מה לעשות, אני פשוט נורא נהנה כשאני מצלם!" מרים טרנטינו את שתי ידיו באוויר ומנענע אותן בססגוניות. "אני ממש ממש נהנה. במיוחד בסרט כזה אינטנסיבי. זה כמו לצאת למסע עם קרקס שאתה הבוס שלו. אף פעם לא הבנתי את הבמאים האלה, שמתלוננים בראיונות על כמה זה קשה לביים. אתם חיים את החלום שלכם, בני אדם. כמה קשה זה כבר יכול להיות? אנחנו ב'להרוג את ביל' היינו צוות שעבד קשה וחגג קשה. חגגנו בכל העולם, במיוחד בסין. לפני הסארס סין היתה מטורפת לגמרי. יש שם אזורים שלמים שבהם אין כלום חוץ מברים, והאנשים שם שיכורים מהחופש שנפל עליהם פתאום ומשחררים ברקסים לגמרי. ואנחנו שחררנו את הברקסים יחד איתם".

ספטמבר 2003. חגיגות האקסטזי ליד החומה הסינית ואורגיות הראסיה במקסיקו הגיעו אל סיומן. העריכה של "להרוג את ביל" נמצאת בשיאה. טרנטינו ואנשיו שורפים ימים ולילות בחדרי העריכה. לפתע, שבועות ספורים לפני הפרמיירה, יוצאת הודעה מפתיעה מאולפני "מירמקס", שהסרט ייחתך לשניים. החלק הראשון ייצא עכשיו, והשני בחורף 2004. הסיבה: טרנטינו צילם יותר מדי, ואין אפשרות לדחוס את הסיפור כולו לתוך מסגרת של שעתיים.

בתעשייה מתרוצצות ספקולציות שהבמאי המופרע תכנן שני סרטים מאז ומתמיד והסתיר את מזימתו מהאולפן, רק כדי להעמיד אותו בפני עובדה מוגמרת לקראת הסוף. טרנטינו מעמיד פני מתוק ותמים ומכחיש. מכל מקום הפיצול, צעד מסוכן מבחינה שיווקית, מוכיח עצמו כתרגיל מבריק ביחסי ציבור. הנה, חצי שנה עברה, ושוב כולם מראיינים את טרנטינו ומדברים על הסרט, אותו הסרט למעשה. מלבד "הפסיון של ישו", אין עוד יצירה קולנועית שגילתה עמידות תקשורתית גבוהה כל כך בשנה החולפת.

"התסריט המקורי כתוב מאוד מאוד ארוך, הרבה יותר ארוך ממה שבדרך כלל מכיל סרט של שעה וחצי", אמרה אומה תורמן למגזין "אנטרטיינמנט וויקלי" אשתקד, כשהסרט הראשון יצא לשוק. "אך טבעי שתתחיל לחשוד בכל מיני דברים. למשל שקוונטין השתגע לגמרי. או שהוא משחק עם אנשים. או שהוא משחק עם כסף. אז האם היו לו כוונות לפצל את הסרט מלכתחילה? אין לי מושג. אבל להכניס את הכל בתוך סרט אחד לא היה אפשרי מהרגע הראשון. זה בטוח".

"אם אתה שואל את אומה, היא תגיד לך שזאת היתה מזימה מוקדמת שלי לפצל את הסרט", אומר טרנטינו. "לטענתה, חיכיתי שנה עד שהארווי וויינשטיין (הבעלים של "מירמקס") יחשוב שזה רעיון שלו. היא מגדירה את זה כמשחק השחמט הטוב ביותר שלי עד כה. אבל האמת היא שהתוכנית המקורית שלי היתה לעשות סרט אחד גדול, כמו האפוסים של שנות השישים, שמוקרן באותו היום אבל עם הפסקה באמצע".

דצמבר 2005. האם הסרט הבא שטרנטינו יצלם יהיה סרטו המונומנטלי על מלחמת העולם השנייה? אפילו האיש הקרוב אליו ביותר מקצועית, המפיק לורנס בנדר, מסרב להמר על כך. "אף אחד לא יודע מה קוונטין יעשה עכשיו, גם לא קוונטין", הוא אומר. "אצל קוונטין לעשות סרט זה כמו לצאת עם בחורה. עד שהוא יגמור איתה סופית ויתנתק ממנה רגשית, הוא לא יוכל להחליט מי תהיה הבחורה הבאה".

"כבר היום אני יכול להגיד שיש אינסוף אפשרויות עם התסריט על מלחמת העולם השנייה", אומר טרנטינו. "אני יכול לעשות שוב שני חלקים של אותו סרט או סדרה לטלוויזיה, או כמו ב'ספרות זולה', שלושה סיפורים מקבילים בתוך סרט אחד, המייצגים יקומים מקבילים החופפים זה לזה בנקודות שונות. אני לא כל כך בטוח שאני רוצה שוב לעבור את החוויה המפלצתית בממדיה של 'להרוג את ביל'. היא היתה הזויה מדי אפילו בשבילי. אני מקיים עם עצמי שיחות בנושא. ניסיתי להגיד לעצמי 'קוונטין, אל תהיה כל כך אמביציוזי לגבי כל דבר'. או 'אז מה אתה אומר, קוונטין, שסתם סרטי קולנוע, בפורמט קונבנציונלי קטנים עליך? אני מנסה לרסן את ההתלהבות הזאת".

מבלי ליפול בפח הספוילרים, נרמוז ש"להרוג את ביל – פרק 2" מסתיים עם כמה אופציות לסיקוולים (סרטי המשך) או פריקוולים (סרטי המשך שמתרחשים לפני שהסאגה התחילה). "כתבתי כאן מיתולוגיה מאוד מאורגנת, שאין כמעט גבול לאן אפשר לקחת אותה", אומר טרנטינו. "אני יכול לעשות למשל פריקוול שיעסוק במקורותיו של ביל, או אחד שיתמקד בהיסטוריה של הדדלי וייפרס. אבל האמת היא שהחלק השלישי של 'להרוג את ביל' שאני רוצה לעשות כבר יושב לי בראש היטב. ואני מעריך שאני אעשה אותו 15 שנה מעכשיו. הכלה אמנם תופיע בו, אבל היא לא תהיה הכוכבת. הכוכבת תהיה ניקי, הבת של ורניטה (ורניטה היא הדמות שפותחת את הסרט הראשון. הכלה רוצחת אותה לעיניה המשתאות של בתה הקטנה – א"ה). ניקי גדלה בינתיים והעבירה את 15 השנה האחרונות בלימוד שיטתי של מעשיה של הכלה. ועכשיו היא יוצאת לנקום בה, כי מנקודת מבטה היא הבן אדם הרע".

לסיום, איזה חלק עדיף בעיניך, הראשון או השני?

"קשה לענות על שאלה כזאת. כי זה קצת כמו לשאול אבא מה אתה יותר אוהב, את הרגליים של הבת שלך או התחת שלה?"