הקומה השניה של הזיכרון

מאות אנשים גדשו אמש (א') את מתחם תיאטרון "תמונע" בתל אביב, שקיים גם השנה טקס זיכרון קצת אחר מהטקסים הרשמיים לזכר השואה וקורבנותיה. בשל הביקוש הרב בשנה שעברה העתיקו המארגנים השנה את מיקומו מהאולם הגדול אל רחבת החניה של התיאטרון. למרות זאת, גם הפעם לא הספיק המקום ועשרות נאלצו לחזור לביתם או להצטופף בכניסה המאובטחת לרחבה.

בשנים הקודמות התעקשו המארגנים להצמיד את המונח "אלטרנטיבי" לטקס, על-מנת לשוות לו מידה של חתרנות בועטת ובכך להעלות, אולי, את קרנו בעיני הקהל הטבעי של "תמונע", בית להופעות רוק והצגות פרינג'. הפעם ננקטה זהירות בשימוש בתואר. ייתכן שהסיבה לכך היא ההבנה שאין אלטרנטיבה אמיתית לטקסיות ושהמילה הבלתי מדויקת כבר עשתה את העבודה, הצליחה להביא את הקהל וכעת נזקקת לתחליף.

שהרה בלאו, מרצה במכון ללימודי השואה בחיפה ומיוזמי האירוע, הסבירה: "אלטרנטיבה מתקשרת עם התרסה שלעתים מרובות היא חסרת תוכן אמיתי. אין לנו כוונה להתריס אלא לפתוח ערוצים נוספים לנושא ובכך לאפשר גם לאלה שכבר איבדו את הסבלנות לטקסים הקונבנציונליים לחזור ולהתחבר לשואה. האירוע הזה אינו בשום אופן תחליף לטקסים האחרים אלא תוסף, הוא הקומה השניה של הזיכרון".

ואכן - נדמה כי הטקס, שאורגן ותוזמן בדקדוק מרבי, הצליח הפעם לרגש במיוחד דווקא בשל החפות המוחלטת מכל ניסיון להתחכם ובמידה מסוימת מעצם כך שהרשה לעצמו לכלול אלמנטים ששואבים מתוך הטקסיות הקונבנציונלית. כך למשל קטע מרגש עד דמעות מתוך הצגת היחיד "מניה" בה מגלם השחקן שי קדימי את דמותה של ניצולת מחנות ומביא את עדותה האישית.  

שאלות פילוסופיות

הקהל הורכב ברובו מצעירים בגילאי ה-20 ומעלה אבל לצידם, לראשונה, הגיעו לתיאטרון גם ניצולים שהסתקרנו. אחד הנוכחים, בן 82 ניצול אושוויץ שהגיע עם רעייתו, נותר עם תום האירוע ישוב בכיסאו דקות ארוכות. "תיאטרון 'תמונע' כל-כך מיוחד בעיני, שחשבתי שגם בערב יום השואה הוא יעניק חוויה שונה - וכך היה. השואה הוכנסה לשבלונה מעייפת ולכן הטקס הזה, שמרחיב את היריעה ושואל שאלות פילוסופיות וכלליות, הפתיע לטובה".

"השואה אינה קדושה במובן היחס אליה ומותר וצריך לשאול שאלות ולתהות. מאז שקועקע המספר הזה על זרועי אני שואל את עצמי שאלות שנדמות לכאורה לפשוטות, למרות שהן המורכבות באמת. כולנו יצאנו משם פגועי גוף ונפש - ומזה זמן אני טוען שאני מכחיש שואה. אני, שהייתי שם, לא יכול להאמין שבני אדם עשו את זה. הכיצד? זו שאלה מטרידה מפני שהדבר אינו מתקבל על הדעת".

הניצול סיפר כי התרגש במיוחד מהטקסט שהקריא שי נהון, צעיר שקעקע על זרועו את המספר A27276 שהוטבע על זרוע סבתו המנוחה, ניצולת אושוויץ, כאקט של הנצחה וכעדות מהלכת לזוועה. "לא נתפס בעיניי שהמספרים האלה ייעלמו. כל זמן שדור השואה חי כולם זוכרים, אבל מה יקרה כשהם לא יהיו איתנו, האם נשכח? האם נזכור פחות?", שאל נהון ותהה גם לגבי הזיכרון החמקמק של תושבי מדינות העולם. "בחו"ל אין מודעות, יש הכחשת שואה, סילוף עובדות ושינוי עדויות. כך לדוגמא במחנה דכאו שאורגן מחדש ע"י השלטונות הגרמנים".

נהון אמר כי סביבתו מזועזעת מהקעקוע, והסביר זאת בכך שבלב פנימה קיימת בה התקווה שלא לראות עוד את המספרים. "הבחור שקעקע אותי אמר: 'צריך לשכוח ולהמשיך הלאה, מה שהיה היה'. איך אפשר לשכוח? צריך לזכור ובעיקר לדעת את העובדות, כי עוד מעט יהיה רק מאגר העדויות של שפילברג".

נהון תקף את מערכת החינוך הצבועה, שמצד אחד מדגישה את חשיבותם של הדמוקרטיה והמאבק נגד כל צורה של גזענות - ומצד שני מעודדת שנאת זרים. "כפי שהעולם שתק במהלך השואה, רבים מאתנו שתקו במהלך הטבח בארמנים, השמדת הכורדים בגז, הקרואטים והסרבים. רצח עם ושנאה קיימים תמיד ואנחנו לא עושים עם זה כלום. אם לא נתערב, ננסה לשנות ולהפסיק עוול שנגרם לעם אחר, מי יעזור לנו בפעם הבאה?".

"מאז שאני מתעסק בסאטירה אני הולך ומסתבך", סיפר בטקס גיא מרוז, "לפני כשבע שנים שידרתי בתחנת רדיו אזורית בעת שנבחרת גרמניה באה למשחק כדורגל נגד ישראל - ושאלתי את עצמי ואת הצופים אם הם מתכוונים להביא את הקהל לאיצטדיון ברכבות. הועפנו באותו היום. זו בדיחה אידיוטית אולי, אבל לא נורא מזיקה".

"הדבר האחרון שקרה לי, כשערכתי את התכנית של גיל קופטש, 'פיני הגדול', היה הרבה יותר מזיק", המשיך מרוז, ששידר כעורך התכנית קטע מתוך סרטו של קלוד לנצמן "שואה", ובו, על רקע עדות ניצולים, מדובב לעברית טקסט פרובוקטיבי בעל קונוטציות מיניות. "אני נורא מצטער על הקטע הזה, למרות שאינני מאמין בסאטירה-לייט, אלא בשימוש בכל האמצעים העומדים לרשותי. אני מצטער מכיוון ש-6 מיליון עיניים של רגולטורים ואנשי תקשורת לא פספסו את הקטע הזה. תחקירניות חרוצות הצליחו לאתר את אחד הניצולים בסרט והקרינו אותו בפניו בתוכנית 'תיק תקשורת'. מאז 'התפוז המכני' לא ראיתי התעללות שכזו באדם. אבל הפעם, אני אשם. זה עליי".

לדברי מרוז: "במשך חודשים התנצלתי, הודיתי והודעתי שטעיתי. אני יהודי, אני לא מושלם. היום אמרה לי מישהי בעבודה, שמותר לה להגיד שהיא לא סובלת פרענקים כי היא מרוקאית או גרוע מזה – תימניה. חשבתי על זה שאני, כל המשפחה שלי נרצחה בשואה, אז אולי מותר לי להגיד איזה כמה דברים? מסתבר שלא. מותר להגיד במרתפי הסתר השחורים של הסטנדאפ, מותר להגיד באנגלית, כמו למשל כשמל ברוקס מחקה את היטלר, או כשבניני נוגע בשואה באיטלקית או כשסיינפלד מתחרמן מול הסרט 'רשימת שינדלר', אבל אל תנסו לעשות את זה בערוץ טלוויזיה ישראלי מרכזי בעברית. זה נובע מהצורך שלי להתמודד עם הסיפור הזה ואם אני לא מחפש את הזווית הצינית, המצחיקה, אני נשבר. אני יודע שזה ילדותי. תודה וסליחה".

"מצילנו מידם"

לצד יוצרים ומבצעים שמשתתפים דרך קבע באירוע ובהם המשורר והעורך הספרותי שמעון אדף, הבמאי ומיוזמי האירוע אבי גיבסון בראל, השחקן והמוזיקאי אמנון פישר והמוזיקאי דניאל סלומון, עלה השנה לראשונה על במת "תמונע" מנכ"ל זק"א, יהודה משי זהב, שחיבר חוט היסטורי מקשר הנוגע לגורלו הרדוף של היהודי מאז ועד עכשיו.

"גם כיום 60 שנה לאחר השואה ו-56 שנות מדינה, עדיין ממשיכים להיהרג יהודים רק משום שהם יהודים", אמר, "העולם אינו זה שהיה קיים בימי טרום המדינה, אולם עבור המשפחות שיקיריהם נהרגים כיום, השואה שלהם התחילה עכשיו. אני וחברי המתנדבים בזק"א, עומדים מול המשפחות השכולות בשעתם הקשה מול זעקתם השואלת 'למה?'. עומדים בגיא ההריגה בפיגוע של קו 2 בירושלים עם למעלה מ-40 ילדים פצועים שרצים סביב ומתחננים לעזרה והצלה וכל זאת בשל היותם יהודים... או בפיגוע ב'סבארו' שבסופו נשארנו עם 3 חביות גדולות מלאות בדם שאספנו, שואלים את עצמנו מה עושים עם חביות דם יהודי במרכז בירתה של מדינת ישראל?...

"כיצד אפשר לנתק את המראות הללו מההיסטוריה של עמנו לדורותיו? כיצד יתכן שבדרך מקרית חוזר עם ישראל ומתנסה בגזרות ובקורבנות, בשנאה בלתי מוסברת או הגיונית ושוב ושוב הוא עולה, מוכה ופצוע אך קיים. כיצד אפשר להסביר את תופעת שנאת ישראל בנסיבות היסטוריות כה שונות וכיצד ניתן להסביר את נס הקיום? כיצד אפשר להסביר את הבדידות הנוראה של עם ישראל בשואה בלי לראותה כהמשך של תופעה קבועה בתולדותיו? התשובה היא אחת – שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם".