רופא מודה: רובנו מתייחסים לחולים כמו לשבב מחשב

בספרו החדש שהושק השבוע ("מסע חיים", הוצאת "רמות" של אוניברסיטת תל אביב) מספר מלר, "מנתח של גושים וחורים" כהגדרתו, על מאחורי הקלעים של המקצוע, מרים את המסך וחושף כמה סודות, וגם מותח ביקורת נוקבת על עמיתיו הרופאים.

"אין לי ספק שהרפואה עוברת תהליך מתמשך של דה-הומניזציה", כותב מלר בספרו, "כלומר הפיכת האדם החולה לחפץ, כאילו היה שבב פלסטיק בתוך מחשב". "כאשר הגעתי לסטאז' בבית החולים 'הדסה עין כרם' בירושלים בשנות ה-70", הוא מספר, "הפרופסור נחשב לאלוהים, והפציינט – לכלי תשתית לביטוי יכולתו של אלוהים. גורלו של החולה הופקע מידיו והועבר לסמכותו הבלעדית של הרופא, שקבע מהם חיים ומי נידון לחיים. כל דיון, ויכוח ומתן אינפורמציה נתפסו כביטול זמנו של הרופא".

מאז השתפר המצב במעט, אליבא דמלר, אבל לא בהרבה. "עדיין מצויים בקירבנו רופאים המסוגלים לומר לחולים 'נותרו לך שישה חודשים לחיות', ואילו רופאים רבים אחרים מתחמקים מלומר את האמת לחולים ולמשפחותיהם, כאשר מדובר בסרטן. חריצת הדין וקביעת משך הזמן הצפוי הם ביטוי ליהירות. בתקופה שבה פסה הנבואה מן העולם, איש אינו מוסמך לקבוע מהו משך הזמן שנותר לאדם לחיות. רופאים שרק מאבחנים ומטפלים, ומשאירים את הטיפול בחולים סופניים לאחרים, מבטאים פחדנות, שלא פעם מעורבים בה רשעות ואטימות".

לבשר לחולה שיש לו סרטן

"הרפואה היום, כאשר אינה מסוגלת לרפא כאן ומייד – מתעלמת מהחולה ונוטשת אותו", ממשיך הפרופסור. "כך מחנכים היום פרחי רפואה במסדרונות בתי החולים. כשיש 'כישלון רפואי' אין סיפוק, ואין זה מתפקידנו להמשיך, לטפל, לתחזק, לשפר, לעזור ולהוביל את החולה ומשפחתו. זהו אבסורד מוחלט. המערכת הרפואית נוטשת את החולה דווקא לקראת המוות, שמסמל לכאורה את כשלונה. הקשר בין רפואה ובין כסף ומעמד חברתי – חזק היום יותר מאי פעם, אף על פי שהיום יש לחברה המערבית אפשרות לצמצם את הקשר הזה כמעט לאפס. סולם העדיפויות של החברה מוסרי פחות".

בספר חושף פרופ' מלר את המתכון שלו ל"שיחה הראשונה" עם החולה ומשפחתו, שבה הוא מבשר לו כי לקה במחלה הקטלנית. "הכלל הראשון – צריך להסתכל בפני החולה ומשפחתו ולדבר אליהם בגובה העיניים. כל התחמקות מעידה על הפחד שלך כרופא, על המבוכה שלך ומסגירה את תחושות ההתנצלות שלך. תפקידו של הרופא הוא להיות עם החולה ולא לברוח, לעמוד לצידו, ולתת לו ידע, נסיון, אמינות, כוח, ביטחון ואמונה בצידקת הדרך. באותה שיחה אתה מתחיל להוביל שיירה – ואסור שהכלבים הנובחים יפריעו לה או ימוטטו את רוחה".

לא לשקר לילדים

"הדיון עשוי להימשך מחצי שעה עד שש שעות רצופות, לפעמים אפילו על פני שתיים או שלוש פגישות. אני מסביר שגם גידולים שפירים יכולים להרוג (רוב השומעים מופתעים). בפגישה הראשונה מתברר בדרך כלל שהילד הוא הרבה פחות במצוקה מאשר משפחתו. לרוב הוא כן מבין, כן קולט, כן מקבל ונוהג ביתר הגיון, הבנה והשלמה מהמבוגרים.

"מתברר שהילדים הם עמידים יותר ועומדים בלחץ טוב יותר מאשר המשפחה המלווה. כלל ברזל שאני מכתיב ואוכף: לא לשקר לילד חולה. למבוגר עוד אפשר לומר חצאי אמיתות או שקרים לבנים. אם תעשה את זה לילד – ביום הגילוי התגובה שלו תהיה קטלנית".

למרות אלפי החולים שטיפל בהם – מלר עדיין מביט בהשתוממות על כל מקרה חדש של סרטן עצמות שהוא מטפל בו. "איזה עניין יש לריבונו של עולם עם ילדים? הרי הם לא הספיקו לעשות רע לאיש. היום אני חש שהפכתי להיות מתריס כרוני וכפייתי, בתוקף היותי מנתח סרטן, שחלק גדול ממלחמותיו מנוהל על גבם של ילדים. מדוע יש לגרום עוול ליצור כל כך צעיר, שלא הספיק להזיק לאיש?"