אח שכול
"הייתי רק בן 4 כשיואל אחי נפל. הוא היה בן 21. מזמן כבר עברתי את גילו, אבל זה רק על הנייר, כי לעולם, לנצח, הוא יהיה אחי הגדול". רונן פורת כותב על החיים בצל יואל, שנפל במלחמת יום הכיפורים
אח שכול משתייך למשפחה הכי פחות אטרקטיבית בארץ (שנייה אולי רק לאלפרונים) - משפחת השכול. עם משפחה כזו, האמת, עדיף להיות יתום. תחזירו לו את אחיו, וקחו לכם את המשפחה הזו חזרה. כמה הוא שונא את המושג הזה, משפחת השכול, וכמה הוא יודע שהמושג הבלתי נסבל הזה הוא בכל זאת נכון.
אח שכול, כפועל יוצא מהנ''ל, רואה בכל אח שכול - אח. הוא זוכר כל אח שכול שאי פעם פגש. בכל כיתה, הם היחידים שלא השתתפו בטקס יום הזיכרון בביה''ס, כי בדיוק באותה השעה היה עליהם להתקבץ בבתי הקברות, ולהתכווץ למשמע מטח הכבוד.
לאח שכול, נשבר הלב למראה הבחורה היפה, הממרת בבכי מדי שנה על הקבר השכן לקבר של אחיו. מדי שנה הוא רואה אותה גדלה, עוברת את הגיל שאחיה נהרג. מזמן רצה להכיר אותה. אפילו התחככו זה בזו כמה פעמים במעברים הצרים והצפופים בין הקברים. לשנייה חצופה אחת גם זכה לנשום את ריח שיערה. אבל לך תתחיל עם בחורה בבית קברות. מה יאמר לה? "את באה לפה הרבה?". חוץ מזה, היום היא כבר נשואה, עם ילדים משלה, יפים כמעט כמוה.
אח שכול נקרע תחת המעמסה המוטלת עליו בידי המנחמים, מלאי הכוונות הטובות. ''שמור על אמא ואבא'', הם לוחשים באוזנו. תיק כבד, שהוא סוחב ממילא.
אח שכול יודע שיום הזיכרון נועד למשפחת הלא-שכול. הוא, המשפחה עצמה, הרי לא צריך שיזכירו לו את אחיו.
אח שכול זוכה לראות את אביו בוכה לפחות פעמיים בשנה. פעם באזכרה השנתית למותו, ופעם ביום הזיכרון. אז מבין לפתע האח השכול שאבא זה לא רק כספומט, ושגם אבא יודע לבכות. יותר מזה - שבעצם אבא בוכה כל לילה, בשקט, קובר את פניו לתוך הכר, כדי שהאח השכול לא ישמע ולא יהיה עצוב.
אח שכול יוצא לבלות בערב יום העצמאות בלב כבד, אם בכלל. הסמיכות בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות יוצרת אצלו דילמה. נכון, מותר לשמוח עם כל המדינה. נכון, אצלנו שמחה ועצב שלובים זה בזה. נכון, אלוהים החליט על כך עוד מקדמת דנא - בעצב תלדי בנים. כלומר, בהמון צער תקני לעצמך שמחה. ככה גם האח שכול. אז מובן ומקובל ככל שזה יהיה, ועם כל הכבוד, האח השכול לא קונה את זה.
אח שכול לנצח יעמוד בפני דילמה עם לידת בנו. האם יעשה את המתבקש ויקרא לו על שם האח? האם נגזר עליו להצטמרר בכל פעם שיקרא לבנו? האם בכך ישפיע גורל האח המת על גורל הרך הנולד? האם לשבור את לבם של ההורים, שכילו את חייהם בהמתנה לנכד שיישא את שם בנם? ומה אם האח השכול כלל לא אוהב את שמו של האח המת? ומה אם אישתו חלמה תמיד לקרוא לו 'עומרי'?
אח שכול לעולם לא ידביק את גילו של האח שנפל.
הייתי בן 4 כשיואל אחי נפל. הוא היה בן 21. מזמן כבר עברתי את גילו, אבל זה רק על הנייר, כי לעולם, לנצח הוא יהיה אחי הגדול. יואל הפך לאחי הקטן-הבכור. הוא ישאר צעיר לנצח, אבל הוא כבר מזמן חגג את יום הולדתו ה-50, וכמו חבריו, גם הוא הצמיח כרס קטנה וקרחת, ובנו כבר סיים צבא. וכשאני חושב עליו, הוא כבר אבא בן 50. וכשאני חושב עליו, רבאק, הוא רק ילד בן 21.
אח שכול זה אני.
* * * * *
רונן פורת, בן 34 מחולון, לקה לפני ארבע שנים במחלת ניוון שרירים קשה, ומאז איבד את רוב יכולותיו המוטוריות. כיום הוא מתקשר עם העולם רק באמצעות מחשב ומקלדת וירטואלית, ובעזרת חיישן על מצחו הוא מצרף אות לאות לכדי טקסטים.
בחודשים האחרונים פרסם רונן ב-ynet סדרת סיפורים אישיים על עצמו, שזכתה לכינוי "יומן המחלה האופטימי ", ואותה קראו מאות אלפי גולשים, שהגיבו בהתרגשות רבה. בעקבות ה"יומן האופטימי" הגיע סיפורו המדהים לידיעתם של קוראים רבים בארץ ובכל העולם.
רונן פרש מכתיבת ה"יומן", אולם ממשיך לנהל פורום אישי ב-ynet, בו התגבשה קהילה של עשרות משתתפים קבועים, שאף תרגמו את האנרגיה המשותפת לכדי אימוץ בפועל של משפחות חולים, ופעילות התנדבותית מרשימה.
בסוף השבוע האחרון כתבה יעל פורת, אימו של רונן, את ההודעה הבאה בפורום, לזכר בנה יואל ז"ל.
לפנייה לכתב/ת 
