עם בוא הזיכרון
איך התקבלה ההחלטה להזיז את יום הזיכרון, מה עוד אפשר לחדש בנאומים ביום הזה, ואיזה מעמד הוא המרשים ביותר. 3 הערות ליום הזיכרון
1. איך מחליטים בירושלים? היתה זו שטות מוחלטת להעתיק את יום הזיכרון מהיום למחר, רק משום שד' באייר התחיל השנה במוצאי שבת. ההחלטה, ברגע אחרי אחרון, גרמה לבלבול, כעס ופגיעה בזכרם של הנופלים במערכות ישראל.
כבר היו דברים מעולם. ערב יום הזיכרון כבר החל לא פעם במוצאי שבת, והטקסים החלו בשעה מאוחרת יותר, מתוך החלטה שלא לגרום לחילול שבת. הוקפד על המועד הנכון, נשמרה המסורת והכל בא על מקומו בשלום.
לוחות השנה נדפסים לפני ראשית השנה ולפיהם נוהג עולם ומלואו: בתי הספר ותנועות הנוער, קהילות יהודיות ושגרירויות בחו"ל, משרדי חוץ זרים. בארה"ב ובאירופה יודעים כל הנוגעים בדבר חודשים מראש ומתי יתקיימו הטקסים ופועלים בהתאם לכך.
האולמות, הנואמים, האמנים הוזמנו זה כבר, כמו בשנים קודמות. ההחלטה "להזיז" את יום הזיכרון, ובעקבות "תזוזה" זו גם את יום העצמאות, גרמה לאנדרלמוסיה מבית ומחוץ. טקסים נדחו והתבטלו, ואורחים נכבדים הודיעו שלא יוכלו להשתתף באירועים בגלל השינוי החפוז. כאמור, כבר היו דברים מעולם ואפשר היה להסתדר גם הפעם. היה צריך לשקול היטב אם לשנות סדרי בראשית. איך מחליטים בירושלים?
2. וכל שאר הקלישאות. מחר, ביום הזיכרון יעלו רבבות לקברים היקרים לנו. יש משהו מרשים, מעורר הוד, בהתקבצותם של רבים כל כך במחיצת המשפחות השכולות. זהו מעמד שאפשר בהחלט לשאוב ממנו עוצמה, בוודאי יום שאפשר לחוש בו את "יחד שבטי ישראל".
אבל מה שאולי מעיב על הטקס ביום הזיכרון, בכל חלקה צבאית, הם דברי הפוליטיקאים. יפה ונכון מצידם לכבד את הטקסים האלה בנוכחותם, אבל כשמבקשים מהם לשאת דברים, זו כבר התעללות לשמה. כמה הם יכולים להיות מקוריים? שוב נשמע מחר את "במותם ציוו לנו את החיים", את "מאריות גברו", את שאר הקלישאות המלוות אותנו כבר יותר מיובל שנים.
הפתרון: לתת בידי מארגני הטקסים, אנשי משרד הביטחון ו"יד לבנים", ספר מוסכם ובו קטעי שירה ופרוזה, אפילו קטעי נאומים מדורות אחרים, כדי שיבחרו ממנו בכל שנה חומר ויזמינו אמנים, ואפילו אישי ציבור ופוליטיקאים לקרוא אותו מול הציבור הכואב. שיחסכו מאיתנו את "במותם ציוו לנו את החיים".
3. המעמד המרשים ביותר. הצפירה, אותו מנהג שאינני יודע את מקורו – 120 שניות של דממה, עמידת דום ויבבה כואבת – היא בעיני המעמד המרשים ביותר, בכל שנה, בחייה של מדינת ישראל. לא תפילה, לא בלונים צבעוניים, לא שירה, לא מסדר או מצעד של צה"ל. רק הצפירה שעוצרת לשתי דקות את חייה של אומה שלמה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
