מלחמת שחרור חדשה
לאחר שהשלימה במישור המדיני עם עקרון שתי מדינות לשני עמים, אימצה ישראל במישור החברתי את רעיון מדינה אחת לשני עמים: עשירים ועניים, מועילים ומיותרים
השבועות האחרונים סיפקו שלל דוגמאות להפיכתה של ישראל למדינה אחת לשני עמים: בין חג החירות ליום העצמאות גדשו העשירים את בתי המלון, בעוד העניים צבאו על פתחי בתי התמחוי; ובעוד העשירים השוו בין חבילות נופש, ניהלו העניים קרב נואש על חבילות המזון של ארגוני הצדקה. בדומה, תחזיות הצמיחה האופטימיות של בנק ישראל ונסיקתה של הבורסה לוו בנתונים על הפיכתה של ישראל למדינה המובילה בשיעורי האבטלה בין המדינות המפותחות, לצד המקום הגבוה שהיא תופסת בטבלאות העוני ואי-השוויון. זאת,במקביל למקומות הנמוכים שהיא תופסת במבחנים המשווים של הישגי התלמידים.
הגידול באי-השוויון והעוני הרחיק את ישראל מן הדימוי של מדינה מערבית מתוקנת, החביב על הבורגנות הישראלית, חשף את פניה הכעורים כמדינת עולם שלישי בהתהוות, וצרב בתודעתה של ישראל השבעה את ההכרה כי העוני הופך לאיום אסטרטגי וש"צריך לעשות משהו". כך התפתח אצל התאצ'ריסטים הישראלים טרנד חדש: הם הפכו ל'חברתיים'', וצעדי מדיניות שהם גינו עד כה כדמגוגיה חסרת אחריות, אומצו על ידם בחום, כאילו מעולם לא הסבירו שקצת תאצ'ריזם לא יזיק כאן.
אלא שהשינויים שמוכנים התצ'ריסטים לעשות הם קוסמטיים בלבד, ולמעשה הם משתמשים במחוות "חברתיות" כדי להעצים את המדיניות המחלקת את החברה ל"מועילים" ו"מיותרים". כך, הורדת שיעורי מס ההכנסה לבעלי הכנסות בינוניות ונמוכות – הנראות מגוחכות לעומת ההטבות שהורעפו על בעלי ההון – רק מדגישה, את ההבחנה בין מי שעובדים ושייהנו מהן, לבין המובטלים, שיוסיפו להידחק לשולי החברה.
החזרה בתשובה החברתית בולטת במיוחד בתחום החינוך. מי שעד לא מכבר הסבירו כי מערכת החינוך הישראלית סובלת מחוסר יעילות ולא מחוסר תקציב ולכן יש להפריטה, תובעים עכשיו להגדיל את תקציבי החינוך ומצביעים על הבעייתיות הנובעת מאי-השוויון בתוך המערכת. מי שקבעו כי הצמיחה תפתור את בעיות האבטלה והעוני, גילו את האור והסבירו, כי בתנאים של פערי ההשכלה הקיימים, הצמיחה דווקא מגדילה את אי-השוויון: העשירים, המשכילים יותר, מנצלים את ההזדמנויות החדשות, בעוד שהעניים, חסרי ההשכלה, אינם מסוגלים לכך. והסיסמה "יש להשקיע בחינוך" הפכה לאופנתית.
החינוך כעלה תאנה
מי שרוצה בשיפור אמיתי של המצב החברתי בישראל, אינו יכול להסתתר מאחורי הדאגה לחינוך, כפי שעושים אנשי משק שונים. העוני בישראל הוא תולדה של פערים השכלתיים, אך לא רק שלהם. הוא מתפשט במעמדות הביניים, בקרב אנשים עובדים ובעלי השכלה. הוא הופך למציאות חיים של שדרות מרכזיות בחברה הישראלית, של אנשים עובדים ששכרם הזעום אינו מאפשר להם לרכוש את השירותים שהמדינה אינה מספקת עוד: חינוך, בריאות, שיכון, ובעיקר עבודה ותנאי עבודה הוגנים, שחסרונם הוא הגורם העיקרי לעוני.
יש לחולל רפורמה במערכת החינוך כדי לעשותו נגיש לכל, לשירות חברתי ולא לסחורה שרכישתה תלויה ביכולת ההורים. ואולם, רפורמה כזו כשלעצמה לא תפתור את בעיות העוני. יתר על כן, המוסכמה כי החינוך הוא מקור אי-השוויון הופכת להיות האידיאולוגיה החדשה, שבאמצעותה מצדיקים את שבירת כל ההסדרים האחרים של מדינת הרווחה.
החינוך הופך לעלה תאנה, שמצדיק את המשך ההרס שזרעה המדיניות הניאו-ליברלית. הסתפקות בשיפור החינוך, מבלי להגדיל את הנגישות והשוויון בבריאות ובדיור, מבלי ליצור מקומות עבודה חדשים ולחזק את העבודה המאורגנת - לא תפתור את בעיית העוני.
הבורגנות הישראלית נתונה במלכוד, המדיניות התאצ'ריסטית המשרתת אותה כפרטים, מערערת את יסודותיה של ישראל כחברה. המוצא ממלכוד זה הוא במלחמת שחרור חדשה: מלחמת שחרור חברתית, מלחמה בעוני, בניצול ובמחסור.
המשימה העומדת בפני החברה הישראלית בשנת העצמאות ה-57 היא אפוא שחרור מן התעתוע התאצ'ריסטי שהפך את ישראל למדינה אחת לשני עמים, תוך אימוץ מדיניות שתגדיל את השוויון הכלכלי ותבטיח ביטחון חברתי. רק מדיניות כזו תאפשר לישראלים להיות באמת חופשים בארצם.
לפנייה לכתב/ת 
