איזה סם לקחו התומכים?
מעניין איזה חומר מעשנים אלה שתומכים בתוכנית ההתנתקות, שגורם להם לעצום את עיניהם מול האסון שיתרגש על ישראל כאשר הטרוריסטים ישתלטו על רצועת עזה
מעניין מה הם מעשנים, אלה הרואים בתוכנית ההתנתקות מהלך שעשוי להניב תוצאות חיוביות לישראל. נראה שהחומר כה חזק עד שהוא משבש לא רק את דעתם של מי שיזם את הרעיון ההזוי הזה אלא גם את דעתם של אלה שתחילה, ברגעים צלולים יותר, הביעו התנגדות לו. קשה להבין כיצד אדם מפוכח יכול להעניק את תמיכתו למהלך שכישלונו מובטח מראש. למעשה, הכישלון מובטח מאותן סיבות שבגינן הוא אומץ.
כדי למחיש זאת, הבה ננתח בקור וללא כל להט אידיאולוגי או היסחפות רגשית, את סיכויי ההצלחה של המהלך המוצע.
ראשית נניח כי השערת היסוד של תומכי ההתנתקות היא ש"אין עם לדבר בצד הפלסטיני". ואם אין עם מי לדבר, אזי אין כמעט ספק שלאחר נסיגת צה"ל ייווצר ברצועה ואקום שלטוני. ומי ימלא את אותו חלל? החזק או החלש? המתון או הקיצוני? עדין הנפש או הברוטלי?
הדעת נותנת כי יהיה זה החזק ולא החלש, משום שבהעדר שלטון מרכזי המסוגל לרסנו (הרי, אין עם מי לדבר, זוכרים?), החלש לא יוכל ליריביו חזקים. כך גם לגבי שאר ה"זוגות": הקיצוני יגבר על המתון, והברוטלי יכניע את עדין הנפש.
קשה לדמיין תרחיש אחר מאשר השתלטות של קיצונים ברוטלים ודורסנים על כל מה שתפנה ישראל. מקורות הפרנסה באזור המפונה יהיו כמובן מעטים ודלים, ולכן קשה יהיה לשליטים בעלי הזרוע לסרב להצעות מימון נדיבות מגורמים פונדמנטליסטים בסעודיה, קבוצות שיעיות קיצוניות באיראן או סתם כנופיות רדיקליות טרוריסטיות ברחבי העולם המוסלמי. למעשה, סביר שההצעות הללו יתקבלו בחפץ לב. הרי צריך להתפרנס ממשהו.
בדרך זו, יפול בידי הגרועים באויבי ישראל, וגם בידי ארגוני הטרור הבינלאומיים הרצחניים ביותר, בדיוק מה שהפעולה באפגניסטן אמורה הייתה למנוע מהם: בסיס קרקעי נוח של מדינה כושלת (Failed State). מדינה שבה אין שלטון מרכזי קוהרנטי, שמסוגל להצר את צעדיהם. וכל זאת בפאתי אשקלון ובטווח נשק תלול-מסלול זמין למדי מהנמל הראשי של ישראל, אשדוד, ובירת הדרום, באר-שבע.
אל מול כל הרשע הזה, אשר כמעט ללא ספק יתהווה בעקבות ההתנתקות (מהסיבה הפשוטה שלא יהיה דבר שימנע זאת), מציעים חסידי הנסיגה להעמיד... גדר. כאילו כמה חוטי תיל עלובים יוכלו לחסם לאורך זמן את התפרצות השנאה היוקדת והאיבה המבעבעת באותה רצועה נטושה, נטולת רסן שלטוני, נעדרת שסתומים חברתיים וחסרת סיכויים כלכליים.
כך, בתנאי אנדרלמוסיה אלימה, יצטמצם כמעט לאפס הסיכוי למצוא גורם פלסטיני כלשהו שיהיה נכון או מסוגל להידבר עם ישראל. ככלות הכל, מה תוכל ישראל להציע לו כתמורה הולמת להסדר מוסכם, לאחר שאמני הטרור יוכלו להתפאר באופן משכנע למדי שאין כל צורך בהסדר כזה? הרי שיטותיהם הבלתי פשרניות הצדיקו את עצמן, והוכיחו כי ניתן לכפות את רצון הפלסטינים על ישראל ללא כל הדדיות, ולסלק את הפולשים הציונים מכל אדמות המולדת ללא צורך בוויתור כלשהו.
עבור כל אזרח בישראל נותרת שאלה גורלית אחת: האם עוד נותרה תקווה שהנהגת המדינה תחזור למצב של פיכחון טרם אסון, או שמע ההתמכרות לכסא יצרה תלות חזקה בסם המשכר, בדמות פתרונות כזב קצרי טווח.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
