אוזבקיסטן: ארץ אלף הניגודים

שרידי הקומוניזם

טשקנט, 480 מטר מעל פני הים, היא כרך גדול בו מתגוררים 2.5 מיליון תושבים, בעיקר אוזבקים, מעט טג'יקים, רוסים ויהודים.

בשנת 1966 נהרסה טשקנט ברעידת אדמה בעוצמה של 9 בסולם ריכטר. את העיר שנבנתה מחדש אפשר אפילו להגדיר מודרנית, במונחים של ברית-המועצות לשעבר. פה ושם, בתוך המאסה האפורה, מתנוססים מבנים מרשימים, אבל הכי ייחודיות הן תחנות הרכבת התחתית הנקיות והמקושטות. התחנות שמורות משך כל היממה על-ידי שוטרים המונעים אפילו צילום במקום. כל מתקן תת קרקעי כאן הוא שטח ביטחוני - שריד לתפיסה השלטת בתקופת המשטר הקודם.

הטיסה מטשקנט לעיר אורגנץ', במטוס אנטונוב 24, שראה את ימיו היפים כשגולדה היתה ראש ממשלה אצלנו, כבר מרשימה פחות. בנמל-התעופה של אורגנץ' עדיין ניצבים מטוסים שננטשו בשטח עם נפילת ברית-המועצות. לאיש אין כסף לפנות אותם.

מירי כרמון, נציגת חברת "ר-פ-א פורט תעופה", הסוכנת הכללית של "אוזבקיסטן איירווייס בישראל", ביקשה שנקצר את ההתרעננות במלון המודרני, כדי להגיע מוקדם ככל האפשר לעיר חיווה, נווה מדבר על דרך המשי שחיברה את סין עם אירופה. כרמון מנסה כבר כמה שנים לקדם את התיירות לאוזבקיסטן.

כיפות הטורקיז המדהימות בעיר מוקפת החומה מאלצות אותך להפעיל את המצלמה נון-סטופ. כאן נתקלים בערבסקות יפהפיות של שליטי עבר בצבעים שלא דהו חרף ההפרשים בין טמפרטורת החורף (20 מעלות מתחת לאפס) לאלו של שיא החום בקיץ (45 מעלות).

חציית מדבר קיזילקום באוטובוס נמשכה שבע שעות, בנוף שנחצה בפראות על-ידי נהר האמדוריה. כדי להגיע לבוכרה הנהדרת נאלצנו להיכנס לשטח של המדינה השכנה, טורקמניסטן, למשך רבע שעה. חיילים משועממים הביטו באשרת המעבר ופתחו את המחסום. נסענו בשטחה של המדינה ששליטה שינה את שמות חודשי השנה המקובלים בה וקרא להם על שם בני משפחתו. פולחן האישיות עדיין מקובל בחלק מהמדינות באסיה התיכונה ואף שבאוזבקיסטן מסתכלים על השכנה הקטנה כעל קוריוז, נוכחות צבאית לאורך הגבול מעידה שיש גם קוריוזים מאיימים.

יפה כמו בשיר 

בוכרה היתה אחת התחנות החשובות בדרך המשי. אתרי התיירות בה מפורטים בכל מדריך, אבל ראויים לאיזכור מיוחד הרוכלים החייכניים בשוק, שבניסיון לשווק את מרכולתם מגישים למבקרים דוגמיות. המבחר אדיר ומשכר, במראה ובריח. ההתלבטות במה לבחור קשה. מה שלא יהיה, השקיות הולכות וממלאות את הידיים. מומלץ אפוא להצטייד בתיק גדול יחסית כאשר באים לשווקים של אוזבקיסטן.

אחרי שמגישים לך אגוז מלך מדהים מצופה בדבש, השטרות של הסומים נשלפים במהירות מהכיס. חנות הפיצוחים המובילה בישראל נראית כעסק של חובבנים מול השפע באוזבקיסטן.

את ארוחת השבת סעדנו בביתה של משפחה ברובע היהודי של העיר, שם נמצאים גם שני בתי-הכנסת. השולחן היה עמוס באוכל והמארחים עשו הכל כדי שנרגיש בבית. את סיפור צעידת הלילה מכאן לעבר המלון סיפרתי כבר.

בוכרה אכן יפה כמו בשיר. היום הולכים ונבנים בה עוד ועוד בתי מלון, כדי לקלוט את זרם התיירים המתגבר. אחד המלונות מציע חדרים מעוצבים ברמה שלא היתה מביישת מלון פאר בלאס-וגאס. בחדריו, המסודרים סביב חצר פנימית, נותנים את הטון מוטיבים מקומיים משולבים במשי אדום. בעונה כמעט אי-אפשר להשיג כאן חדר.

פסיפס הקסם

הנסיעה מבוכרה לסמרקנד נמשכת כחמש שעות. הכבישים מלאים מהמורות ברוב הקטעים, אבל לפחות בעיניים תיירותיות ההתנהלות האיטית כלל לא פוגמת. להפך, יש משהו רגוע באוויר, שממתן את הקצב המערבי המטורף.

סמרקנד היא עירו המפוארת של האמיר המונגולי טימור לאנג, בן המאה ה-14, שהפך אותה לבירתו. סמרקנד היתה אחת מערי המסחר החשובות לאורך דרך המשי וגם היום היא גדושה מבנים מדהימים, כאילו שכל אמני המוזאיקה והבנייה של המאות הקודמות רצו להוכיח בה את כישוריהם. הצבעים המקוריים השתמרו מאות שנים למרות כל התהפוכות שעברו על העיר.

השוק הצבעוני, כיכר רגי'סטן, המדרסות המחופות כיפות כחולות, כל אלה שותפים לפסיפס הקסם של סמרקדנד, ועדיין אנשיה הם שעושים את ההבדל.

כשהגענו לעיר, בשעת צהריים, אחרי נסיעה ארוכה, הבטן קירקרה. בחרנו את הבשרים לפני שהטילו אותם על הרשת הלוהטת והם הוגשו ברוחב לב, עם סלטים טריים ומעולים ובירה מקומית נהדרת. אחרי שהשבענו את הרעב, יצאנו מאחד מחדרי המסעדה הענקית. מקצה אחר שלה נשמעה מוסיקה רעשנית. הלכנו לבדוק מה קורה שם ותוך שניות מצאנו את עצמו בעיצומה של שמחה משפחתית, רוקדים עם הדודות והדודים וגם עם הצעירים יותר. כוסיות הוודקה נשלפו מהר ואנחנו הרגשנו כמו המוזמנים הכי חשובים באירוע.