היו זמנים באמריקה

זה אמנם לא נעים כשחיים בערפל הפוליטי של בחירות בלי הכרעה, אבל כל אלה שרואים בזה את תחילת הסוף של השיטה יכולים להירגע. השיטה האמריקנית עמדה במבחנים הרבה יותר קשים, ברגעים הרבה יותר דרמטיים, והגיעה עד לכאן עם מעט מאוד שינויים.
הנה כמה תקדימים היסטוריים לחיזוק חוש הפרופורציה:

1800 - סגן הנשיא נגד הנשיא

בבחירות של 1800 היה לרפובליקנים רוב ברור על פני המפלגה השנייה, הפדרליסטים. אלא שארוֹן בּוּר, מי שרץ בתור סגן נשיא מטעם הרפובליקנים, קיבל את אותו מספר קולות כמו המועמד לנשיאות מטעם אותה מפלגה, תומס ג'פרסון. על פי השיטה הישנה, מי שזכה במספר הגדול ביותר של קולות אלקטורים נעשה נשיא, והבא אחריו במרוץ - סגן נשיא. מאחר שכל האלקטורים הרפובליקנים הצביעו גם עבור ג'פרסון וגם עבור בור, שניהם זכו בדיוק ב-73 קולות. במצב המוזר הזה - תיקו בין שני מועמדים מאותה מפלגה - סגן הנשיא המיועד של הרפובליקנים סירב לוותר על מקומו. על פי החוקה, הבחירות אמורות לעבור לבית התחתון של הקונגרס ושם, רק אחרי שלושים וחמש הצבעות מורטות עצבים - שלושים וחמש, לא פחות - הושגה הכרעה ברוב זעיר לטובת ג'פרסון, שנחשב עד היום כאחד הנשיאים הנערצים בהיסטוריה של ארצות הברית.

1824 - התרגיל המסריח

ב-1824 רצו חמישה מועמדים לנשיאות. אנדרו ג'קסון, שהפך ארבע שנים מאוחר יותר לנשיא ארה"ב, זכה באחוז הגדול ביותר של קולות המצביעים, וגם במספר הגדול ביותר של אלקטורים. אלא שבקרב האלקטורים לא היה לו את הרוב שהחוקה דורשת, מפני שהקולות התחלקו בין חמישה מועמדים. הבחירות עברו לבית התחתון של הקונגרס, ושם ויתר המועמד הנרי קליי על המרוץ ועבר לתמוך בג'ון קווינסי אדמס (בנו של הנשיא ג'ון אדמס). מיד אחרי שאדמס הוכתר לנשיא, הוא מינה את קליי לשר החוץ. ג'קסון ואנשיו הרגישו, ולא בלי צדק, שהנשיאות נגזלה מהם במרמה. העסקה המושחתת, הם קראו לתרגיל המסריח, וזה מה שאמרו לבוחרים במשך ארבע שנים. הבוחרים לא אהבו את התרגיל, וב-1828 הובילו את ג'קסון - גנרל עטור תהילה ממלחמת 1812 - ברוב מוחץ אל כס הנשיאות.

1876 - שני הצדדים הכריזו ניצחון: הבחירות המוזרות ביותר בהיסטוריה של ארה"ב

ביום ההולדת המאה של ארצות הברית נבחר נשיא שלא היה לו רוב בשום מובן ובשום מקום. נשיא שהפסיד בבחירות, חד וחלק. ההתמודדות הייתה בין הרפובליקני רת'פורד הייז לבין הדמוקרט סמואל טילדן. לטילדן היה רוב קטן בקרב המצביעים, אבל הרפובליקנים קראו תיגר על תוקף ההצבעה בפלורידה (כן, אותה פלורידה), לואיזיאנה ודרום קרוליינה, בניסיון להשיג רוב אלקטורים. לטילדן היה חסר קול אחד בקרב האלקטורים כדי להשיג רוב, ולהייז חסרו תשעה עשר קולות, לא פחות.
הרפובליקנים הפעילו את ארגוני המפלגה המקומיים, וטענו שהייז זכה בכל תשעה עשר הקולות החסרים. שני הצדדים הכריזו על ניצחון. מאחר שלרפובליקנים היה רוב בסנאט ולדמוקרטים בבית הנבחרים, אי אפשר היה להגיע להכרעה.
המשבר מורט העצבים נמשך חודשיים לפני שמונתה ועדה מיוחדת של שני בתי הקונגרס כדי להכריע במחלוקת. היו בה שבעה רפובליקנים, שבעה דמוקרטים ושופט בלתי תלוי, דיוויד דיוויס. אלא שדיוויס, למרות היותו בלתי תלוי, היה דמוקרט: הוא רץ לסנט בתמיכת הדמוקרטים. בסופו של דבר נכשל התכסיס. תכסיס אחר הצליח. דיוויס נכנס לסנאט בעזרת הדמוקרטים, אבל מרגע שהפך לסנטור, הוא נאלץ להתפטר מן הוועדה והוחלף בידי שופט אחר, רפובליקני. הרוב של שמונה נגד שבעה לדמוקרטים התחלף ברוב של שמונה נגד שבעה לרפובליקנים. הייז זכה בנשיאות. כך קרה שהאיש שהיו לו פחות קולות בוחרים, ושהיה זקוק לתשעה עשר אלקטורים, גבר על המועמד שהחזיק ברוב קולות הבוחרים, והיה זקוק לאלקטור בודד כדי לנצח.