את בתקופה טובה

שתי פרוסות לחם עבות מגובות בהרבה חמאה ושלוש כוסות קפה בזו אחר זו נדרשו לי כששבתי הביתה כדי לעמעם את הכאב. איזה כאב. כל-כך חריף ומעורר. כבר שכחתי כמה כוח יש לכאב. כמה חיים רוחשים ומתפתלים בו. בפרט כשהכאב הוא עילאי כמו זה שחשתי הבוקר. קודם הוא הודיע לי שזה עומד לכאוב, הרופא קופת חולים, מייד כשנכנסתי לחדר הבדיקה. כבר שיתוק מוחלט עד הברכיים. אחר-כך הוא רטן שהפרופסור שלי החשוב שיגר אותי לקופת חולים כדי לא להכאיב לי במו ידיו הקדושות. פורפרה החלה לחוג לי בתחתית הבטן. ואז טיפוס זריז על הכיסא, אני מאוד מיומנת בזה, עברתי עשרים טיפולי פוריות ואת כל סוגי הכאבים על כל גוניהם ודקויותיהם ותת דקויותיהם, צובטים, מגרדים, מחלחלים, עוקרי רחם מהמקום, עד שהבת הגיחה לאוויר העולם.

על הכיסא אני עולה על תגלית ממש ביזארית. יש ממול מראה. ככה שהנבדקת, להלן אני, יכולה לראות את פניה מתעוותים מכאב שעה שהיא נבדקת. אז אני מביטה במראה באימה ומפשקת רגליים, והוא מתחיל להניח מכשירים, סדר גודל של ערכת רופא שיניים רק יותר אכזריים גסים ומשוננים, מצב רוחו מרומם והוא מפזם לו שיר שאני לא מזהה בזמן שהוא מסובב ביד בוטחת את השרפרף המתכוונן ומתיישב בניחותא, פרצופו השמנוני בין רגלי, ממש כמוסכניק טוב מזג הכורע אל קרבי המכונית. גם את הריטואל הזה אני מכירה. הם כולם שרים או מנהלים סמול טוק, הגינקולוגים, כדי למוסס את הקירבה הכפויה. יש כאלה שפותחים להם רדיו בינתיים. ממש כמו בגראז'. ואז זה מגיע. בגלים סוחפים עד שאני כמעט מתעוורת. אור לבן וחישכון מוחלט מתערבבים ונמהלים זה בזה, פעם זה ופעם זה, ומרחוק אני שומעת אותו מדבר אלי, עד עכשיו את על הכיפאק. ילדה טובה. בטח, בטח שאני טובה. מאוד טובה. מאוד מאוד טובה. טובה טובה, אני מלטפת את עצמי כדי להירגע, ט-ו-בה, כמו שמלטפים כלבה. טובה טובה. שלושה שבועות עד שתגיע תשובה. עוד סרטן או לא עוד סרטן.

הבוקר עשיתי ספונג'ה. ממש ממש ספונג'ה. עם מגב וסמרטוט בתחתונים וגופייה. לא עשיתי את זה עשרים שנה אני חושבת. אבל הרצפה היתה דביקה אחרי שבת של טפטופי אבטיח ומשקאות קרים ומסוכרים בחמסין של ארבעים מעלות, ובעצם הבלגתי לא ליטול לידי את המגב והסמרטוט כבר בשתיים בלילה, עד כדי כך בא לי על הספונג'ה הזאת. כיוון שפחדתי להעיר את הישנים ולהחריד את הרגועים מרבצם ולפגוש שלא בטובתי רמשים וזוחלים ומזיקים שאוהבים להגיח ממחילותיהם בלילה, הבטחתי לעצמי שעל הבוקר אני מממשת, וההתרגשות לקראת הספונג'ה הקפיצה אותי מהמיטה כבר בעשר וחצי. אבל לקחתי את הזמן. בכוונה. עניין של דחיית סיפוקים. אתחיל אחרי הקפה, אני מהמהמת לעצמי נרגשת. קודם אלגום מיץ אשכוליות אדומות בעמידה, אחר-כך אמזוג לי את הקפה ואחמם לי קרואסון ואנייד את הכבודה למרפסת, ואז אחרי הספונג'ה אשב במרפסת כמו איזו מאמא ירושלמית עם מטפחת על הראש ואמתין לי שם שייתייבש. אם רק היה לי רדיו בהישג יד אולי אפילו הייתי מאזינה לרשת אלף.

הלוגיסטיקה מושלמת אבל זה לא כל-כך פשוט כי אני מגלה שאין לי מושג איפה חבוי המגב, הקישינבית דוחקת אותו לאי שם מאחורי המכונת כביסה, ואת הבקבוק של הנוזל לניקוי רצפות אני לא מצליחה לאתר בארון החומרי ניקוי. אני רוכנת ומפשפשת ובוררת כבתוך ערימת עדשים למרק בין עשרות מיכלי הפלסטיק הצבעוניים, והריחות החריפים מסחררים אותי לגמרי ואני מנסה לפענח את התוויות, מסובבת את הבקבוקים על צירם ומהדקת את המשקפיים על אפי כדי להיטיב לקרוא. אני כבר לא רואה כל-כך טוב עם המשקפיים האלה. בפרט לא מקרוב. מה זה קלין, אולי קלין זה לרצפה, לא קלין זה בטח אקונומיקה, סיף זה נדמה לי כמו פנטסטיק, נוזל כללי לניקוי כתוב עליו, מה זה ניקוי כללי בכלל, מי מנקה ניקוי כללי, ואת הריצפז או המקבילה של שנות האלפיים לריצפז אני לא מצליחה ללכוד בתוך המאורה האפלה הזאת.

אבל אני כבר תאבת עשייה וקרצוף, וכדי לא לעצור את התנופה אני שולה ממעמקים בקבוק של רסס נגב. רסס נגב מה כבר יכול להזיק. זה נועד לרסס ומייד אחרי זה לנגב. בלי לשטוף. נשמע לי תמים לגמרי. אז אני מסירה את השפריצר שמרסס ושופכת מהחומר שמרססים ומנגבים על הסמרטוט שאני מלחלחת בכיור, והנה אני כבר מחוללת על הרצפה הדבקית מנסה להיזכר איך עושים את זה. וכמו מין ואלס עתיק זה חוזר אלי. הלוך חזור, קדימה אחורה. ובזמן שאני ככה מהדסת לי בצעד קל מסורבל אני שומעת את המפתח של הבעל בדלת. הוא חלף פה בין לבין הוא בדרך למשרד הוא צריך שנייה לשירותים, ובזמן שהוא דורך לי ביצירת המופת שלי הוא קולט באיחור מה אני עושה. לוקח לו שנייה. הוא מעביר עלי מבט מעפעף כדוגמנית משועממת, אני עם התחתונים והגופייה והמגב והסמרטוט, והוא שואל, את גם שרה בינתיים? וממשיך לדרכו לאורך המסדרון מרוצה מהבדיחה שלו וממש לא חס עלי ועל הרצפה שלי, דורך בלי לעצור, אפילו בלי לעשות צעדי פנטומימה של מי שנזהר ומשתדל, ואני מחזיקה את עצמי לא לומר את משפט הנצח הזה של עקרות בית וכובסות, אל תדרוך לי ברטוב. זה למטה מכבודי. מובטלת עם המקל ספונג'ה יום ראשון בבוקר בתחתונים וגופייה. ואחרי שהוא מסתלק על האופנוע שלו אני יושבת במרפסת עם הקפה והקרואסון והבית מחייך אלי בשביעות רצון עצמית, כולו מזדחח וזורח, והרצפה נראית כחלחלה קרירה יפהפייה כל-כך עד שכמעט בא לי לכרוע ולנשק אותה, והגוף השבור שלי מרגיש כמו אחרי שלושים בריכות לפחות. מסופק וגאה. אני צריכה לעשות את זה יותר. ספונג'ה. היא מחמיאה לבית ולי. אחח, איזה בית יפה יש לי. ממש יהלום כחול.

בלשכת התעסוקה יש שביתה. כבר שבועיים בערך. מה שהופך אותי למובטלת מושבתת. לא רק שאני לא עובדת אני גם לא מרוויחה דמי אבטלה. ככה שבתוך הלא לעשות כלום יש גם את הלא לעשות ממש ממש שום דבר. קמתי אל תוך הכלום שבתוך הכלום, צילצלתי לחברה שגם כן לא עושה כלום, אבל בתוך הכלום היתה לה איזו פגישה על כלום שום דבר וככה לא היה לה זמן לעשות איתי שום כלום באיזה בית קפה. ולא בא לי לא לעשות כלום בבית. בא לי לא לעשות כלום מחוץ לבית. כלומר בא לי לצאת ואז לא לעשות כלום. שתיתי קפה בחופזה, התקלחתי בזריזות, עברתי רק על עמודי החדשות ומודעות האבל בעיתון כאילו שאני ממש ממהרת לאיזה מקום, עבודה נניח, ונכנסתי למזדה.

התכנון המקורי היה ללכת לשטוף אותה, את המזדה השפוטה שלי. המזדה מפוצצת חריונים. כל המכסה מנוע מנוקד, החלונות הצדדיים זולגים חרא לבן קרוש, ובדלת בצד של הבת אי אפשר לגעת בלי להימרח במשחת שיניים מסריחה לבנה. הניג'וס עם המזדה זה שהיא לא יודעת להתקלח לבד. תלכי כבר למקלחת מטומטמת, אני דוחקת בה, אבל היא מביטה בי בחזרה כמו איזה סוס זקן בתחנון אילם, עשי לי טובה קחי אותי לשטיפה. שיחפפו לי טוב טוב ויסרקו אותי וירעננו אותי ויקלפו מעלי את העטיפות של השוּגיז שמתגוללות על המושב האחורי כי הבת שלך זורקת אותן בלי חשבון ואת לא טורחת להתכופף ולהרים. אבל לא בא לי על השטיפת מכוניות, זה ממש ממש משעמם אותי התחנת דלק עם כל המנקים והמקרצפים שתוקעים בי עיניים עוינות בשלב הטיפ. ובגלל שלא הלכתי לקלח את המכונית שלי ורגש האשם פיעפע בי החלטתי להעניש את עצמי וללכת לקנות חזיות. כבר המון זמן אני מתכננת ללכת לקנות חזיות, הישנות שלי ממש רופפות ותלויות עלי כמו כביסה על חבל ישן, והן אפילו לא ממש חזיות אלא גופיות קצרצרות עם פס גומי רחב. חזיות אמיתיות, מרופדות מסולסלות מטורזנות וממולמלות, אני לא יכולה לענוד בגלל הצלקות מהניתוחים. אלא שהמעמד של מדידת חזייה כל-כך מבעית אותי שאני מתעלמת מעצמי ומחזיותי הרופסות תקופה ממש ארוכה, ובשבועיים האחרונים זה הפך נושא ממש בוער ביני ובין עצמי כי הקיץ הגיע, החולצות נעשו דקות ושקופות ונוכחות החזיות המדולדלות הפכה פומבית ומביישת. אז הבוקר החלטתי להצפין לאתר הטקסטיל המובחר כיתן סנטר.

כיתן סנטר הוא מין מיתקן כליאה לנשים אומללות. חגות שם המון נשים בכל הצבעים הגדלים והגילים, כולן בולשות אחר מוצרי טקסטיל, ממששות, ממוללות, צובטות ומודדות, לאף אחת אין משהו יותר מעניין או מספק או יצרני לעשות. אז הן הולכות לשוטט בכיתן סנטר. חלקן עם סלקלים ועגלות תינוקות, אחרות סבתות שתרות אחר סבונים נוזליים וסדינים מכותנה מאה אחוז, מיעוטן מנסה כמוני לעבור את חוויית מדידת הלבנים במינימום השפלה. תאי המדידה שם גדולים ונוחים יחסית, והאתר נקי כולו מגברים שבנוכחותם מלאכת מדידת הלבנים היא בלתי אפשרית. גברים לא מתקרבים לשם עם מקל. רק גברים סוטים נכנסים לכיתן סנטר, ממלכת שטיחוני האמבטיה, חלוקי הפרוֹטֶה ותחתוני הטנגה הזעירים מבדי מיקרופייבר עדיני סיבים. אז חניתי וחדרתי ונבדקתי בכניסה על-ידי מאבטח, גבר יחיד בבית סוהר לנשים, וטיפסתי במדרגות לקומת הלבנים, ובעודי מטפסת אחזה בי סחרחורת של רעב נוראי ובטני הסתובבה בשלוש מאות שישים מעלות אבל החלטתי לא לוותר ופילסתי דרכי בין שורות שורות של טנגות וגופיות סאטן אל אזור החזיות טריומף, מתפללת שאף מוכרת נודניקית לא תשגיח בי ותיצמד לי לווריד. ואיך ששמתי יד על איזה קולבון עם חזיית תחרה לבנה ונטולת תפרים מגיע לאוזני קולה החלוש של איזו מודדת באחד התאים הסמוכים.

את יכולה לעזור לי? היא שואלת כפצוע בשדה הקרב בקול לא קול את המוכרת שעומדת בגבה הרחב לתאי המדידה. המוכרת רחבת הגב בחולצת נמר חברבורות שחושפת כתף יחידה ניגשת. לאט. אני עוקבת מבין הצללים אחר המלודרמה. המודדת, חיוורת פנים ומצוקתית, רק ראשה מציץ ואת גופה היא מנסה להצניע בתוך התא, שואלת, זה בסדר, נראה לך? והמוכרת משיבה לה בקול ברור ורם, זה לא טוב לך גיברת, זה עושה לך שומנצ'יקים בצדדים. שומנצ'יקים. אלוהים אדירים. רק שהיא לא תנסה לצבוט גם אצלי שומנצ'יקים. מאיפה לה המילוליות הצלולה הזאת.

שומנצ'יקים. איזו מילה מעוררת חלחלה. המוכרת הסוהרת הזאת היא סכנת נפשות. אני מחליטה לבצע פיגוע מיקוח ולהימלט, אז אני גורפת בספיד אימים כמה קולבונים עמוסי חזיות ובורחת במורד המדרגות. אבל היא מבחינה בי והיא קוראת אחרי, הי גיברת למדוד זה פה. אז אני סבה על עקבי ומגישה לה את הערימה והיא נועצת בי מבט מהורהר ופוסקת, את צריכה מספר יותר קטן. לקחת מהמספרים הגדולים. אז אני מדדה אחריה לאזור קטנות ההקפים ככלבלב מוכה מפחדת להתווכח. הנה, היא מגישה לי בשיעמום חבילה חלופית, זה יתאים לך. נו טוב גיברת סוהרת אולי פשוט תודיעי במערכת הכריזה שיש לי ציצים ממש קטנים שיושבים להם בתוך שורה ארוכה של צלקות מכוערות מניתוחים. בואי נפתח פה עניינים עם כולם. אם כבר אז כבר. אני ניצתת אבל כמו תמיד לא מעיזה להתעמת. ואז מצלצל הטלפון בעמדה שלה ובתוך שנייה היא שרויה בשיחה ברוסית אקספרסיבית ואני מנצלת את המומנטום ונמלטת עם ערימת החזיות לשירותים שבקומת המרתף. ושם מעל האסלה המסריחה אני לוקחת אוויר ומנסה אותן בנחת. בצחנה ובנחת. אחת אחר השנייה. לכאן היא לא תעז לרדוף אחרי, הקלגסית הזאת. אבל האחת עוקצת, והשנייה מגרדת בכתפיות, והשלישית רוכבת לי בדיוק על הצלקת, ואין לי מראה ממול כדי להבין מה כל חזייה וחזייה עושה לציצי שלי. אולי זאת עושה לי שפיץ מחודד, אולי ההיא מועכת לי חזק מדי את הציצים, אולי השלישית מחלקת לי מכוער את הגוף לשניים. מה זה משנה כבר. העיקר להימלט מהאלקטרז הזה וכמה שיותר מהר.

וכשאני נמלטת בריצה לעיר המקלט שליד הקופות אני שומעת את הפלאפון מצלצל לי בתיק. אני מתעלמת אבל הצלצול עיקש. נשמע כמו הבעל כשהוא צריך משהו. שתי חזיות עפות על רצפת הלינוליאום בזמן שאני מנסה ללכוד את הפלאפון הזרוק בארנק, ואני מתכופפת להרים ועונה מתנשפת. מה לקח לך כל-כך הרבה זמן, תובע הבעל לדעת. פה שם, אני מנסה להתחמק. לא בא לי להסגיר את עצמי. בכל זאת, הוא מתעקש בטון מתעקל של סימן שאלה. הוא לא יניח לי. הוא סקרן וזה אבוד. סתם. קונה חזיות. תשמעי רגע, הוא משתעמם וחותר למטרה, הגיע הצ'ק שלך מהביטוח. לכי לאסוף אותו. אני אתקשר מהאוטו, לא נוח לי עכשיו, אני חומקת וסוגרת. לא בא לי ללכת לסוכן ביטוח. בא לי הביתה. להתפשט ולאכול בתחתונים איזו לאפה מגולגלת עם נקניק ולשתות קפה במרפסת עם בדל קטן מבחיל ולנוח מהבוקר הצפוף הזה. אבל שמונים אלף שקל מחכים לי שם. שמונים אלף. פיצויי פיטורין. אולי כן כדאי לעבור בביטוח. שמונים אלף שקל פלוס שלוש חזיות מכוערות שלא אלבש לעולם. זה לא מעט ליום עבודה מקוצר אחד. ואולי לפני הביטוח בכל זאת אפצה את המזדה שלי ואעצור בשטיפת מכוניות. לא, החפיפה של המזדה תחכה. אני פשוט גוועת. וגם הצ'ק יחכה. אני עפה הביתה שלי במזדה מצופת החריונים ולעזאזל הכל.

מתוך "את בתקופה טובה" מאת תמר גלבץ, הוצאת "חרגול"

תמר גלבץ, עיתונאית, ילידת 1957, נשואה ואם לבת, עבדה ב"מעריב", "הארץ", "העיר", "כל העיר" ו"חדשות" כעורכת בכירה, מבקרת קולנוע ומבקרת טלוויזיה, וערכה תוכנית תרבות בערוץ 2. "את בתקופה טובה" הוא ספרה הראשון.