בשערי עזה
על ים השנאה הגואה מעבר לגבול, על טעות ההתיישבות ברצועה ותיקונה, ועל ילדים בחזית. בשתי החזיתות. שלוש הערות בשערי עזה
"כבדו שערי עזה" (1)
"...השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו... אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם.
"לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו... איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו ומלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו?... קבוצת נערים זו... נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, אשר מעברם מצטופפים אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו, כי תבוא, כדי שיוכלו לקורענו לגזרים. השכחנו זאת?
...מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם... אתמול שוב נפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום... אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת את חיי מאות אלפי ערבים היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו... כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו". (דברים שאמר – לא אתמול, אלא לפני כ-50 שנה! – הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג, מא"ז נחל עוז, שנרצח בידי פלסטינים בשדות המשק הגובלים עם עזה. כאילו היה זה אתמול).
"כבדו שערי עזה" (2)
כבר יבשו עינינו מדמעות, והגיעה עת השאלות. הנה אחת מהן, ש(כמעט) כל אם בישראל שאלה אתמול ותשאל גם היום: אם ראש ממשלה כמו אריק שרון, שהתנסה כמעט כל חייו בפעילות ביטחון, אם שר ביטחון כמו שאול מופז, שהשקיע יותר מ-30 שנות שירות, אם שניהם ורבים אחרים טוענים שהיתה זו "טעות היסטורית" להתיישב בתוך האוקיינוס הפלסטיני בעזה, אם הם ורבים אחרים קובעים שעלינו להתפנות משם בהקדם ו"אין לנו מה לעשות שם", אז הנה השאלה המצמררת ומרטיטת הלב: על מה ולמה איבדו שישה לוחמים של גבעתי את חייהם אתמול, וכמה עוד יאבדו את חייהם, עד שנקרא את כותרות הצהלה בעיתונים: "אמא, חזרתי הביתה"?
אם נגזר עלינו, ואם קברניטים מדיניים וצבאיים החליטו שאין עוד תועלת בישיבתם של 7,500 ישראלים בלב מאורות הסכינאים, מדוע לא התחלנו אתמול, מדוע לא נמשיך מחר בתהליך ההתנתקות? למה אנחנו מחכים? איזו תועלת תצמח מישיבה בתוך הים הערבי הזה, שמספר לידותיו בחודש אחד או שניים גבוה ממספר המתיישבים היהודים כולם? וכמה זמן עוד תתרוצץ אוגדת חיילים בין הילדים והבתים?
המתיישבים בחבל עזה ובגוש קטיף ראויים לכל סיוע, לכל מאמץ, כי כל ממשלות ישראל הוליכו אותם אל המקומות שבהם בנו בית, הקימו משפחה, נטעו עץ. אולם הנסיבות השתנו לחלוטין, ואין – אין! – אפשרות אחרת. עלינו להתנתק, כלשונם של שרון ומופז, ואין לנו עוד מה לעשות בין הדיונות הצהובות שהפכו לגנים פורחים. כולם טעו כאן, אך עד מתי צריך לשלם את מחיר הטעות הזאת? מה נאמר לאם השכולה של מחר?
"כבדו שערי עזה" (3)
אנחנו יודעים, ועוד איך יודעים, שאסור לעולם לעשות הקבלה בין יהודים ובין פלסטינים. אנחנו תמיד הטובים והנאורים, והם תמיד הרוצחים והמתועבים. אנחנו יודעים. אנחנו גם יודעים שבשנות האינתיפאדה נהרגו עשרות ילדים פלסטינים, ותמיד אנחנו יודעים שהפלסטינים, כדברי ההודעות של מפקדי צה"ל ושל דובריו, משתמשים בילדים כבחומת מגן, שליחים ההולכים קדימה. השימוש שעושים הפלסטינים בילדים הוא מתועב, ראוי לכל גינוי.
עכשיו סליחה על השאלה: מה בדיוק עשו תינוקות וילדים רכים בצהרי יום על ציר כיסופים באזכרה לטלי חטואל ולארבעת בנותיה שנרצחו ביד זדים? מדוע היה צריך לטלטל תינוקות למקום שעל-פי כל הגדרה נחשב מסוכן? מה רצינו להראות, מה רצינו להפגין, מה רצינו ללמד את התינוקות בני השנה? מה הם עשו שם?
ותגידו לנו: התמונה מכמירת הלב ההיא של האבא הנפלא המגונן של בתו בת ה 4, מעיין שפירא, ואפרת אריאלי, הרוכנת על דוד צימרמן הקטן בתקרית השבוע בציר כיסופים, לא מזכירה לכם מישהו? משהו? אולי?
אולי את מוחמד א-דורה מימי ראשית האינתיפאדה? וסליחה, באמת סליחה, על חילול הקודש: לכרוך פלסטינים וישראלים יחדיו? חס וחלילה. חס ושלום!
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
