שתף קטע נבחר
 

תרבותם. תרבותנו

איננו אומרים שכל הפלסטינים שותפים להילולת הדמים, וכמובן שאיננו אומרים כי הם אינם בני-אדם, אבל מותר לומר שרבים מהם ראויים לכינוי פראי-אדם, כלומר אנשים שהתפרקו מכבלי התרבות

המלך שאול ושלושת בניו נפלו במלחמה בגלבוע. ראשו של שאול נכרת. את גופתו וגופות בניו הביאו הפלשתים המנצחים לעירם בית-שאן והוקיעו אותן על חומתה. לוחמים מקרב אנשי היישוב יבש שבגלעד אזרו אומץ, צעדו בלילה, הסירו את הגופות מהחומה, קברו אותן תחת אשל וצמו שבעה ימים. זה קרה לפני 3,000 שנה.

 

הכבוד שרוחשים בני-האדם לגופת המת והנכונות לסכן את הנפש כדי להביא את הגופה לקבורה נולדו עם הולדת התרבות, וכך גם פולחני הפגיעה במתים שמטרתם היא לבזות את החיים.

 

השפעתה העזה של התעללות בגופות הניעה את בני האדם לכונן אתוס מרסן, שבו שותפים כמעט כל חניכי הדתות המאמינות בנצחיות הנפש. במהלך הדורות הובן כי מתן כבוד לחללי האויב פירושו הכרה באנושיותם, ואילו פגיעה בגופם של החללים פירושה ניסיון למחוק את תמונת צלם אלוהים הטבועה בהם. הובן כי בחשבון ההיסטורי שוקלת הפגיעה במתים אף יותר מהריגתם, שהרי הרג הוא מחירה הבלתי-נמנע של מלחמה, ואילו ביזוי המת מסמל את שלילתו המוחלטת של הזולת. אין זה מקרה כי מי שמכנים את היהודים "קופים וחזירים" הם מי שמשסעים את גופות לוחמינו.

 

איננו אומרים שכל הפלסטינים שותפים להילולת הדמים, וכמובן שאיננו אומרים כי הפלסטינים אינם בני-אדם, אבל מותר לנו לומר שרבים מהם ראויים לכינוי פראי-אדם, כלומר אנשים שהתפרקו מכבלי התרבות. כדי שנוכל לשפוט אותם בניקיון-דעת, יש להזכיר כי גם אנחנו לא טהורים לחלוטין וכי בשנים שמראשית ההתיישבות הציונית ועד סוף מלחמת הקוממיות אירעו מקרים אחדים של התעללות בגוויותיהם של חללים ערבים, ומאז קום המדינה ידוע על מקרה אחד: ב-19 בנובמבר 1974 חדרו מחבלים לבית-שאן, השתלטו על בית בן ארבע קומות, הרגו ארבעה ופצעו 19. אחרי שנקטלו, נזרקו גופותיהם לרחוב ותושבים הלומי כעס שרפו אותן ורקדו סביבן. ההבדל הגדול בין התנהגותנו לבין התנהגותם הוא בחריגותה של התופעה הזאת בקרבנו ובשכיחותה אצלם, ובכך שבדרך-כלל ראשי הציבור הפלסטיני משבחים אותה, בעוד שאצלנו היא מסלידה את כלל האוכלוסייה.

 

 

האומץ להצטייר כפחדן

 

אבל הכעס והבחילה אינם יועצים טובים. גם הצער אינו מטובי היועצים. הסיבה שבגללה עלינו להסתלק מעזה אינה נעוצה בקילקוליה של התרבות הערבית ולא במהלומות שהונחתו עלינו בימים האחרונים. הסיבה היא חוסר התוחלת במערכה המקיזה את דמנו, מרוקנת את קופתנו ומעמיקה את השנאה שרוחשים לנו שכנינו.

 

לו חשנו כי מלוא הצדק עימנו, יכולנו לחשק את שפתותינו ולעמוד במלחמה עד ניצחון, אבל רבים מאיתנו סבורים שבישיבתנו שם אנו מגינים על מעשה שראשיתו בסכלות והמשכו ברשעות. ישיבתם של כמה אלפי יהודים על יותר מרבע קרקעות החבל, שבו מצטופפים כמיליון ורבע פלסטינים, היא מעשה מרושע.

 

לעולם אין לדעת מתי יהפוך קהל המונים מנומנם לתנועת אזרחים גורפת, אבל נדמה שכעת הצטברו גורמים אחדים העתידים לכפות על הקברניטים את צו ההכרעה. המצפון, המכאובים, שיקולי התועלת, הכעס על תכתיבי המיעוט הקנאי והתפקחותם של אחדים ממנהיגי הימין יקהילו המונים ויזרזו את הנסיגה.

 

אין להקל ראש במחירה: קרוב לוודאי שנסיגה מהירה מעזה תתפרש על-ידי הפלסטינים ותומכיהם כאות לפחדנותנו, אבל לפעמים צריך אומץ רב כדי לא לחשוש מדימוי הפחדן. שרון הוא איש עז נפש, והגיעה השעה שיעשה את המעשה האמיץ האחרון, לפני שיירד מבימת ההיסטוריה.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים