דו"ח דוברת: מעבר ל-5 ימי לימודים, ביטול החטיבות

• שרון ולבנת: ניישם את מסקנות
  

• מעבר לשבוע לימודים של חמישה ימים מלאים, עד ארבע אחר הצהריים
• פליטת אלפי מורים ממערכת החינוך וגידול דרמטי בשכרם של הנותרים
• ביטול חטיבות הביניים
• הקמת רשות לאומית למדידה והערכה
• הצבת "מיצוי הפוטנציאל של כל תלמיד" כיעד המרכזי של המערכת
• העברת מרבית סמכויות הניהול למנהלי בתי הספר, ומדידתם על פי תוצאות
• עריכת מבחן הישגים כלל ארצי בכיתה ב'
• רה-ארגון דרמטי במבנה המערכת
  

הדו"ח. צילום: גבי מנשה

ברקע הדו"ח: ממצאים כושלים על הישגי תלמידי ישראל, בין היתר במחקר בינלאומי שבדק כישורי קריאה, מתמטיקה ומדעים, וגם, בין השאר, במבחן המתמטיקה שנערך לתלמידי כיתות ח'.  

מספר גדול של כשלים משמעותיים

• ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם בפערים לימודיים, פערים על רקע סוציו-אקונומי, לאום (ערבים-יהודים), מוצא (מערביים-מזרחיים), ותק בארץ (עולים-ותיקים) ומקום מגורים (יישובים מבוססים-יישובים עניים). ממצא זה מלמד על כשלון מערכת החינוך בגישור בין תלמידים ממגזרים שונים ומרקע סוציו-אקונומי שונה.
  

• ניתוח תוצאות ההישגים הבינלאומיים, תוצאות המיצ"ב ונתונים של המתגייסים לצה"ל, מלמד על הישגים נמוכים של התלמידים בישראל ועל ירידה מתמשכת בהישגים אלו. הישגים נמוכים של התלמידים בולטים במיומנויות היסוד – שפה, מתמטיקה ומדעים.
• העלייה באחוז הזכאים לבגרות מבטאת שיפור חלקי בלבד, וההבדלים בין תעודות הבגרות השונות והרכב הבחינות אינם מספקים בסיס ראוי להשוואה ולקבלת תמונה אמינה על הישגיה של המערכת.
• מעמד המורה בישראל אינו הולם את הציפיות החברתיות והלאומיות ממערכת החינוך. שכר המורים הינו מהנמוכים במגזר הציבורי, והוא נמצא במקום נמוך ביותר בהשוואה לשכר המורים במדינות המפותחות. רמת הדרישות מהפונים להוראה היא נמוכה, והכשרתם אינה מספקת.
• ישנה שחיקה עצומה במעמדו ובסמכותו של המורה כלפי תלמידיו בכל שכבות הגיל, שמשמעה קושי גובר והולך ללמד ולחנך בני נוער. בשנים האחרונות גוברת הפגיעה במעמד המורה בשל יחס ההורים למורים. נוסף על כך, התרבות הארגונית בבית הספר מכבידה על התמקדות המורים בביצוע משימתם המרכזית.
• משאבי החינוך בישראל מנוצלים בצורה לא יעילה ולא שוויונית. תקציבים מיוחדים של משרד החינוך המיועדים לילדי שכבות המצוקה מוצאים לעתים את דרכם לשכבות המבוססות. זמן ההוראה בישראל הוא בלתי יעיל, והתלמידים והמורים הישראלים הם המובילים בעולם בהיעדרויות ובאיחורים.
• ריבוי המגזרים והזרמים בחינוך הוא בעיה מרכזית במערכת, בהיותו גורם מפורר של הרקמה החברתית-תרבותית. במהלך השנים נוצרו זרמים המתוקצבים על ידי המדינה, אך הפיקוח והשליטה עליהם מוגבלים או לא קיימים כלל.
• קיימים כמה כשלים מרכזיים בדרך ובאיכות ניהול המערכת בישראל: אין הגדרה מספיק ברורה לגבי אחריות הגורמים השונים, סמכויותיהם וכפיפויותיהם הארגוניות. בישראל קיימים שני דרגי ביניים בין מטה משרד החינוך לבין בתי הספר – במקום דרג אחד, כמקובל בעולם. מנגנוני היתר גורמים לבזבוז משאבים; בתי הספר הם מעוטי סמכויות; החקיקה היא אנכרוניסטית ולא נאכפת; אין יכולת אמיתית לתכנן לטווח ארוך; המדיניות אינה מבוססת על מדידה ונתנונים; מערכות המידע מיושנות; וקיים חוסר בהירות באשר למעמדו של המגזר השלישי.
  

נוסף על כך, ממליצה הוועדה להרחיב את תוכנית הליבה של הלימודים ולהגדיר במדוייק מה חייב לדעת ולהבין כל בוגר של מערכת החינוך בישראל. כן ממליצה הוועדה לקבוע סטנדרטים לימודיים וערכיים – אחד מחייב לכולם, סטנדרט נוסף, תובעני יותר, שלפחות אחוז גבוה מהתלמידים יצטרך לעמוד בו, וסטנדרט מצויינות שלישי.

המלצה נוספת: לצמצם את מספר המקצועות הנלמדים בו-זמנית, ולהגבילם ל-9 בלבד בביה"ס העל-יסודי. הוועדה ממליצה גם לשנות את המבנה של תעודת הבגרות, ולצמצם באופן משמעותי, במשך הזמן, את מספר הבחינות החיצוניות, תוך חיזוק מרכיב ההערכה התוך בית-ספרית.