צרות בטלוויזיה

מיכאל אוחיון הניח למרגלות המיטה את הכרך הכבד של "שידוך הולם" שכבר שבועות, ובייחוד בשבועיים האחרונים, במהלך החופשה, היה שקוע בקריאתו. איך אפשר לכתוב רומן כזה וגם לחיות? כמה קרובות ונכונות נשמעו פתאום הטענות שנהגו להשמיע באוזניו נשים שהיה קשור אליהן, ולא פעם שמע אותן גם מפי בנו היחיד, על האופן שבו הוא שוקע בעבודתו ואיך אי אפשר להגיע אליו בזמן שהוא עסוק בתיק. לבדות ולכתוב מציאות או לבלוש בתוכה נראה לו עכשיו כאותו מאמץ עצמו, כאותה חרדה בדיוק.

רעש פתאומי שנשמע מהמסדרון קטע את מחשבותיו. הוא מיהר למסדרון, ומשם לחדר האמבטיה. הוא השאיר את דלת הארון שתחת הכיור פתוחה כדי שהרטיבות לא תעלה בו עובש. הדלי שהניח תחת הכיור התהפך כאילו עבר שם חתול. אלא שלא עבר שום חתול. החלונות היו סגורים והתריסים מוגפים והגשם הכה בכוח ושלולית של מים עכורים נקוותה סמוך לדלת הכניסה. לא היה שום הסבר לכך שהדלי התהפך. "אפקט הפרפר," היתה צילה אומרת אילו ראתה את התמונה. ובַּלילתי, אילו שמע אותה, היה מתעצבן ודאי ואומר: "שוב פעם אפקט? שוב פעם פרפר? לא נמאס לך מזה? מה, אין עוד הסברים חוץ מזה?! תגידי פעם 'לא יודעת', נראה אותך!"

הוא חזר לחדר השינה והביט בחפיסת הסיגריות המלאה שהיתה מונחת על השידה הקטנה בצד מנורת הקריאה. כל היום לא עישן. את השבוע הראשון לחופשה בילה בספירה ובקיצוב. כל יום עישן שתיים פחות. אחר כך, כשנוכח שיזדקק לעשרים יום כדי לא לעשן בכלל וכי רק עוד שבוע עומד לרשותו עד שישוב לעבודה והפסקת העישון תהיה עובדה מוגמרת, חדל בבת אחת. כבר חמישה ימים שלא נגע בסיגריה. ואולי משום כך אינו יכול להירדם. והדלי המתהפך עורר אותו לגמרי. מוטב שיחזור לקרוא. דבר אחד אפשר לומר בוודאות על הספר הזה, על שלל הדמויות הנפלאות שבו ועל הפרשיות ההיסטוריות שהוא מגולל - לפעמים הוא מסיח את הדעת מהפסקת העישון. ודווקא ברגע שבו חזר ומצא את התנוחה הנכונה, וחזר והחזיק את הכרך השני, הכבד, וכמעט שקע בו שוב, צלצל הטלפון.

אין מעשה אמנות אמיתי שאינו תוצאה של התגברות על מכשולים; וככל שהמעשה משמעותי יותר בעיניך - נדמה שהמכשולים קשים יותר, כמו העמידו אותך בניסיון כנגד הזכות שניתנה לך - שלקחת לך - לעשות מה שחלמת עליו. לפעמים אפשר אפילו לחשוב שמכשלות וקשיים הם הכוח המניע עשייה כזאת, מתריסה או דווקאית כביכול, ובלעדיהם... בני מיוחס התנער מהרהוריו והביט תחילה במוניטור ואחר כך בשרַייבֶּר, הצלם היחיד שאתו היה מוכן לעבוד על הסרט הזה. פניו הגדולות, הלבנות והחלקות של שרייבר הבהיקו כשהתרומם מרכינתו אל עדשת המצלמה. בני מיוחס נגע בכתפו והסיט אותו מעט כדי להציץ בעצמו לתוך עדשת המצלמה, ואז ראה גם הוא את הדמות העומדת בקצה הגג, קרוב למעקה, מחזיקה בידה את שולי שמלתה הלבנה ופניה החיוורות הסחופות פונות אל השמים הכהים. הוא הרים את ראשו וסימן באצבעו כלפי הירח.

כל השבוע ירדו גשמים, בייחוד בלילות, ואף על פי שהחזאים חזרו וציינו שאלה גשמי ברכה וכי הופעתם עכשיו, בתחילת דצמבר, מבשרת חורף נפלא, לא ידע בני מיוחס את נפשו; נדמה היה לו שמנהל מחלקת ההפקה בכבודו ובעצמו הזמין את הגשמים האלה כדי לא לאפשר את צילומי הלילה של "עידו ועֵינם", או כלשונו - "לגמור כבר עם הדבר הזה שכבר אכל לנו את כל התקציב לדרמה מקור". אחרי שהתייאש מהאפשרות להשלים את הצילומים האחרונים האלה, שנעשו בהיחבא אם לא ממש במחתרת, בצל האיום - אמנם איש מאנשי הצוות לא הזכיר אותו אבל כולם ידעו שהוא קיים - של מַתִי כהן מנהל מחלקת ההפקה, שבכל רגע היה עלול להופיע כאן על הסֶט ולהוציא לפועל את ההחלטה להפסיק את צילומי ההשלמה - חדל פתאום הגשם ויצא הירח, מלא ועגול וצהוב, כמו נעתר למלא את תפקידו ולהאיר את צעדיה של גמולה הסהרורית, גיבורת סיפורו של עגנון, המתהלכת בשנתה על שפת המעקה ושרה את שירי ילדותה.

לאמיתו של דבר כבר היה מַתִי כהן בדיוק בלילה הזה, שבו חדל הגשם והירח האיר, בדרכו אל הסֶט, ועשר דקות לפני חצות כבר עמד על המישורת בקומה השנייה, במסדרון הצר הפתוח שמעל המחסנים, סמוך מאוד לפתח המוביל אל הגג. אלא שהאנשים שעל הגג לא ידעו על כך, איש לא ראה אותו עובר. כבד גוף שכמותו, ובכל זאת היו צעדיו תמיד זריזים וקלים. בשקט עלה במדרגות הברזל הצרות, חלף על פני התפאורות של מחלקת התפאורה, שמקצתן הוארו באור קלוש של נוּרות עירומות ומקצתן עמדו בחשכה. הוא נעצר על המישורת והציץ למטה, למסדרון החשוך, שחלקי תפאורות שהיו שעונים אל קירותיו שלחו את צלליהם אל פינות התקרה. אילו היית מביא הנה ילד, או מישהו זר, אפילו עובד חדש, היה חושב שזו ממלכת רפאים, התקף פחד אפשר לקבל כאן - אפילו הוא עצמו נרעד לרגע כששמע פתאום את הקולות, חנוקים, לוחשים - אבל בפירוש קולות של אנשים.

הוא הביט למטה - שתי צלליות. מלמעלה ראה אותם, ושמע את המלמול, וקול של אישה, מוכר מאוד ובכל זאת לא זיהה אותו, מוחה ואומר "לא לא לא לא" - מי בדיוק היו לא יכול היה לדעת, כנראה גבר ואישה, וממילא לא נתן את דעתו עליהם ברגע ההוא, אפשר בכלל שהיו זוג, גנבים של אהבה, עוד רומן מחתרת. משום שמלמעלה ראה איך הם עומדים קרוב כל כך זה לזה וידיו של האחד, הגבר ככל הנראה, הקיפו את צווארה של הדמות הנמוכה יותר, כנראה האישה - הוא לא נעצר להביט בהם אלא רק הִטה את ראשו, הציץ והלך הלאה, וממש לפני דלת הברזל הלבנה שנפתחה אל הגג רטט מכשיר הטלפון הסלולרי שבכיסו. אלמלא הטלפון הזה היתה ההפקה של בני מיוחס נעצרת ברגע הזה. אבל אסור היה להשאיר את מלכה עם שני התינוקות כשמתן נחנק מהתקף אסטמה. הוא אמר לה בלחש מה לעשות, הורה לה להזמין אמבולנס ומיהר וחזר על עקבותיו. רץ ממש, כדי להגיע מהר ככל האפשר, התקף אסטמה שלישי החודש, והילד רק בן ארבע, מה היה עליו לעשות? לעצור ולבדוק אם הזוג עוד למטה? - רטן אחר כך, כששמע מה אירע - איך יכול היה בכלל לדעת? היה לו מקרה חירום.

איש מאנשי הצוות שעל הגג לא שמע את צעדיו של מתי כהן, לא כשנעצר ליד דלת הברזל הלבנה וגם לא כשנסוג וחזר על עקבותיו.

"יָפֶה," לחש שרייבר הצלם באוזנו של בני מיוחס, "יצא יפה הפרֵיים, לא?"

בני מיוחס הנהן, הקיש באצבע צרֵידה וקרא "אקשן", וזז הצידה לרגע כדי לראות את שרה פוסעת בעיניים עצומות למחצה, שולי הגלימה הלבנה מוחזקים בכף ידה הקטנה, צעדיה מדודים ופיה פעור והיא שרה את שירת גמולה הסהרורית, שירה צובטת לב, שאפילו בתוך חריקות העשייה הדהרה בטוהר שלא מכאן. אף שלא היה איש על הגג מלבד אנשי הצוות המצומצם - שרייבר, דני הסאונדמן, הוא עצמו והגר יד ימינו, ושום קול לא האפיל על זמרתה של שרה, האהיל על פיו בכפות ידיו וקרא "קאט" בקול גדול. שרייבר נסוג לאחור והביט בו במבט מותש במופגן, ואילו הגר, שעמדה סמוך למעקה, התקרבה.

"למה? למה היה צריך לחתוך כאן?" תבעה לדעת בנימה של התמרמרות, "זה היה ממש מושלם, כל כך... כל כך יפה!"

"יפה, כן," אמר בני מיוחס והעביר את כפות ידיו על עיניו, "אבל לא מספיק קרוב לקצה. לא מספיק מפחיד."

"שבע עשרה טֵייקים," מלמל שרייבר, "שבע עשרה טייקים משעה אחת עשרה ועכשיו כבר אחת בלילה, אחרֵי אחת בלילה, ואנחנו עוד לא מספיק קרובים למעקה בשבילו."

הגר הביטה בו במבט זועף. "אתה מה אכפת לך," רטנה כנגדו, "אתה, רק מגיע בשתים עשרה ודקה - וכבר אכלנו אותה, משתים עשרה בלילה - מאתיים אחוז תוספת אתה מקבל, מה אתה צועק?"

"תגידי לי, לאף אחד אסור להגיד מילה חוץ ממך?" סנט בה שרייבר, "מה - את יש לך זכויות? זה מהוותק? אני מה, אני מדבר על כסף? מותר לי להגיד שזה מוגזם, הדרישות שלו, ראיתי את הפריים, לא?"

ובני מיוחס, שקוע בשלו, כדרכו חירש לקולות שסביבו, הביט במוניטור ואמר: "יוצא שהיא לא מספיק קרוב לקצה. לא מספיק מפחיד. אני רוצה אותה על הקצה, שזה יפחיד, שיחשבו שהיא הולכת ליפול, שיהיו כמה שניות של עצירת נשימה עד שרואים שהיא בסדר. שרה," קרא לעבר הנערה, שכרעה מכוּוצת, מחבקת את גופה הצנום בזרועות רזות שהציצו משרוולי הגלימה הרחבים, "אני רוצה שתתקרבי לקצה..."

"אבל אני יכולה ליפול ככה." היא התרוממה מכריעתה והביטה סביב עד שעיניה פגשו את עיניה של הגר, שהתקרבה אליה. "אני יכולה..." מלמלה, "זה..."

"אל תפחדי, את לא תיפלי, הרי קודם בחזרה, את לא זוכרת שראינו שאת לא... הגר," פנה מיוחס למפיקה, "קחי אותה לקצה ותעמדי אִתה שם..."

הגר משכה בחגורת מכנסי הג'ינס ההדוקים שלבשה, רכסה את מעיל הרוח הדק, עטפה בזרועותיה את כתפיה של הנערה הרועדת, וחזרה ועלתה אִתה על המעקה המאולתר, הפנימי, שעיצבו במיוחד בשולי הגג.

בני מיוחס שלח מבט לאורך המעקה, הציץ באנטנות שהזדקרו מהגג ובירח המלא שהאיר את בניין החוטים - הבניין המלבני הארוך שבעבר הרחוק שימש מפעל לחוטים ומאז דבק בו השם המצחיק, ובינתיים הטליאו אותו בכל מיני גרמי מדרגות ארעיים, וגלריות עץ שרצפתן רעדה כשהלכת עליהן, וכניסות סודיות ממגרש החניה שרק יודעי ח"ן הכירו והשתמשו בהן, וחדרים ואולמות ואפילו מסדרונות תת-קרקעיים שאולי הובילו לבניין הראשי, שרק קומץ אנשים זכר עוד את שמו המקורי, בית היהלומים.

מי שעומד על הגג ונשען אל מעקה הברזל הצבוע אדום לא מעלה כלל על הדעת אילו אוצרות ומרחבים יש כאן, בחוטים; לא רק משרדה של תרצה ומחסני התפאורה שחלשה עליהם, אלא גם נגרייה ומחסני תלבושות ואפילו אולפן מפואר, אולפן נַקְדִי לתוכניות בידור ואירוח; ומערכות תאורה וסאונד, והמחסנים הקטנים שמתחת למדרגות - רק הוותיקים ידעו על אודותם - שבהם החביאו את כל העולם, והמסדרונות שבהם עמדו התפאורות הגדולות - ביניהן התפאורה של עיר הולדתה של גמולה שתרצה עיצבה - כפר והרים ועדרים שנראים כמעט אמיתיים... ועננים ושמש, ואפילו את הירח, עגול וצהבהב, ציירה שם; והחדר שגילה מקס בחפירות שיזם - חדר בקומת הקרקע שהיה חסום בקיר - עולם שלם יש שם: לפני עשר שנים, כשהיתה תקלה בחשמל הקיש מקס לוין על הקיר, האזין לצליל החלול, קרע חור, הציץ פנימה ונדהם - אהבה תרצה לספר את הסיפור בכל פעם שהזדמן לה - והלך בלי לומר מילה וחזר עם שופל שחפר לתוך החלל, וכך בא לעולם האולם הענקי שבו הקליטו את תוכניות הבידור הגדולות של ערבי שבת.

בדיעבד התברר שזהו בור מים עתיק ששימש בשעתו בית מידות גרמני שנהרס. בפילם צילמו שם, ובזכות מקס גם תלו צינורות על הגג וגם השקיעו במערכת מיזוג שמקס שולט בה לבדו עד עצם היום הזה. ואפילו מכונת עריכה חדשה, משוכללת - המילה האחרונה, הבטיח מקס כשהגיש את הצעת המחיר למחלקת חשבונות וראה את פניו המזועזעות של לוי מהחשבונות - אחסנו כאן, בחדר הסמוך לנגרייה. ושם, באולמות שנועדו לצביעת תפאורות, שומרים את העמודים הגדולים שתרצה בנתה, ועל דלת חדר התאורה השעינו את עמודי השיש - תרצה היא שהציעה להשתמש במחסן התפאורה ובמדרגות הברזל כדי לצלם את פגישתם הראשונה של גינת וגמזו, גיבוריו של עגנון, וכך לחסוך לוֹקֵיישן אחד. המרחב הזה, שכולו ממלכתם של תרצה ושל מקס לוין מנהל מחלקת אביזרים, הפעים את בני מיוחס בכל פעם מחדש. הלוואי שיכול היה להשתמש בכל פינה ופינה שבו. אפילו חדרי מנוחה יש להם, עם תצלום ענקי של קים בייסינגר בדיוק מעל הספה שמלך פועלי הבמה שוכב עליה רוב שעות היום, "מעברה" הם קוראים לשורת החדרים הפנימיים, שבאחד מהם, הצונן מכולם, הם מחזיקים את הסנדוויצ'ים והבירות.

שלושים שנה הוא עובד בטלוויזיה ועוד יש בבניין הזה מקומות שאינו יודע על קיומם; אבל, כמו שאמר שרייבר וגיחך, כאילו התבדח, מה זה במאי בטלוויזיה? האחרון בסדר החשיבות. לא אכפת לו, לבני מיוחס, בייחוד לא עכשיו כשהניחו לו סוף סוף לעשות את מה שבאמת רצה. ממילא מקס ותרצה הם היחידים שמכירים כאן כל פינה. ותרצה... שבוע של מועקה - שבוע תמים היא מסרבת לדבר אתו מטוב ועד רע. שני אנשים חיים בבית אחד, מתוך אהבה, כבר שמונה שנים, בגלל אהבה, שום דבר אחר לא קושר אותם, לא ילדים ולא רכוש ולא טקסים ברבנות, ועכשיו היא מסרבת לדבר אתו. אף לא מילה. ובכל פעם שהוא מנסה להסביר היא... אבל את התפאורה השלימה, אפילו את עמוד השיש הגדול - חָלָק ומושלם כעמוד של ארמון, רק מחכה לצילומים, ליטשה והעמידה ליד הקוליסות. יפה להפליא. מי היה מאמין שמישהו יקשקש עליו גרפיטי באדום, "כאן בית זונות אשכנזי" - מה שיש לאנשים בראש. ולא אכפת להם להשחית יופי. אדרבה: הם דווקא רוצים להשחית. אפשר לחשוב שדווקא למראה יופי גדול מתעורר באנשים יצר השחתה. אפילו באנשים נבונים, בני תרבות. הרי זהו בעצם הנושא של "עידו ועינם". גם שם הרסו יופי. הרסו כאילו כדי לפענח את סודו.

בני מיוחס הביט אל פינת הגג. מקס לוין הוא שהציע שיצלמו את גמולה הולכת על גג בניין התפאורה. הירח האיר את הקקטוס שבתוך הדלי החלוד, שהסיטו כדי שלא ייראה בפרֵיים, ואת המשטח המוכתם בצבע שאותו כיסו בחול. מפינת הגג עוד עלה ריח של עשן שהפיץ מתקן הגריל. בפעם הראשונה כשעלה אתו בני מיוחס על הגג והביט בפליאה במתקן הצלייה המפויח ובשרידי הגחלים ובערימת העצמות הדקות שחתולים כרסמו לידו, נבוך מקס לוין וכמו התחרט על שהביא אותו אל פנים הממלכה. "הבחור המסגר," התנצל מקס והמבטא ההונגרי החריף בדברו, "הוא יש לו הובי, הוא מחזיק לול תרנגולות על יד הקומפרסור. אז החבר'ה, אתה יודע, שמחכים, בלילה ולפעמים בבוקר מוקדם עושים כאן ביציות מהביצים של התרנגולות. לפעמים צולים איזה עוף, לא שלם מהלול, רק כנפיים או סטייק."

"הווי יש לכם," גיחכה אז הגר שעמדה סמוך לפתח ובחנה את כתמי הצבע שעל משטח הגג. "אצלנו בטלוויזיה," אמרה לשמים, "מנהל מחלקת אביזרים הוא בכלל קבלן, בעלבּית" - מקס לוין העווה את פניו בהבעת ביטול והתנגדות שעוררה את חששו של בני; בני השתדל תמיד לא להתעמת עם איש מהם, "יחסים טובים הם חצי עבודה," אמר להגר ולכל מי שהקשיב לו בכל פעם שעמד בתחילת הפקה - "נצטרך לכסות את זה במשהו, אולי חול," אמרה הגר ורשמה משהו בבלוק הצהוב. "אתה רוצה את המקום הזה?" שאלה כעבור זמן מה, אחרי שבני בחן את המקום, "יש להם בקצה שמה," הוסיפה, "גם כדורסל, חיים שלמים יש להם כאן ואנחנו לא ידענו בכלל." הוא סימן בראשו לאות הן, הוא רצה. למזלו הגדול, והוא אפילו לא ידע מדוע, מקס לוין הסכים.

"קאט!" קרא עכשיו בני מיוחס והביט שוב בתצלומים ואחר כך אל פתח הגג, "הוא לא חזר עוד?" מלמל כאילו לעצמו.

"מי?" שאל שרייבר.

"אבי," הסבירה הגר מפינת הגג, "הוא מחכה לאבי, הלך להביא סאן-גאן."

"אבל יש ירח מלא," מחה שרייבר.

"קודם, כשהוא הלך, עוד לא היה," אמרה הגר והציצה במכשיר הטלפון הסלולרי. "הוא תכף יבוא," ניחמה את בני, "וגם מקס בטח יביא תכף את הסוס."

אבל היא טעתה. כבר עשר דקות ויותר עומד אבי התאורן ובידו הסאן-גאן לפני השומר בבּוּדקֶה ומנסה לשכנע אותו להניח לו להיכנס. "תעודה," חוזר השומר החדש ואומר במבטא משונה, "בלי תעודה - אסור." ושום דבר לא עוזר. לצלצל להגר שתרד להושיעו אין טעם כי הם באמצע הצילומים והיא לא תענה.

הבנאדם מביט סביב, אחת וחצי בלילה, אין אף אחד. רק שומר חדש, אולי רוסי ואולי דרום אמריקאי, שמתעקש, רודף אחריו בניסיון הנרפה שלו להיכנס בכל זאת, נאבק בו ולא רוצה להאמין לשום מילה שלו. אבל הנה, מכונית נעצרת בחריקת בלמים. מקס לוין יוצא מתוכה, דלת המכונית עוד פתוחה, והוא עומד ליד הבודקה, גוץ שמנמן, משקפיו תלויים על צווארו אחוזים בשרשרת מתכת, ומטה את ראשו הצידה. "מקס," קורא אבי בצהלה, "תגיד לו, תגיד לו שאני אתכם בהפקה."

"הוא לא ייתן לך להיכנס, מה פתאום שתיכנס - אל תיתן לו להיכנס," מורה מקס לשומר, נכנס פנימה ומחכה שפניו של אבי יתכרכמו ורק אז הוא שב על עקבותיו, מחייך ואומר משהו בהונגרית, והשומר מחליק בידו על שערו הארוך המדובלל, עונה לו משהו ומניח לאבי לעבור.

"איגֶן מיגֶן?" לגלג אבי כשעברו בפתח הבניין והאיר לפניהם את המסדרון בסאן-גאן.

"אני במקומך לא הייתי יורק לבאר," אמר מקס, "בייחוד לא אם בני מחכה לסאן-גאן שלך. אני במקומך בכלל לא הייתי יכול לצחוק."

"תגיד לי," ביקש אבי, "תגיד לי מה זה הדבר הזה, תלך-תביא באחת בלילה. אפשר לחשוב מלך אנגליה. עם כל הכבוד... ואתה מה, מה אתה עושה פה בשעה כזאת?"

"סוס כחול, אני צריך להביא לו סוס כחול. בוא בוא, תאיר לי במחסן, אין מספיק אור בפנים שמה," השיב מקס ודחק את גופו פנימה, אל חלל סגור בדיקטים מתחת למדרגות הברזל.

"אני בכלל לא מבין כבר כלום, שום דבר אני לא מבין," אמר אבי התאורן כאילו לעצמו, "איפה יש לך כאן תקע? בחושך אתה יודע?" ותוך כדי דיבור מישש את הקיר, גולל את חוט החשמל של מכשיר התאורה, נעץ את קצהו בשקע שמצא וכיוון את הסאן-גאן לתוך המחסן, הפעיל אותו ועקב אחר הצללים השחורים שהטילו עצמים מטושטשים על הקירות הנמוכים. "אני לא מבין איך ממשיכים לצלם כשאין כבר תקציב, ואיך הוא שולח אותנו להביא דברים כשמַתִי כהן בדרך."

"איך בדרך?" שאל מקס בבהלה ומשך החוצה סוס עץ כחול גדול, "עכשיו?! בשעה כזאת יבוא הנה מַתִי כהן?"

"אתה מדבר כאילו אתה לא מכיר את מַתִי כהן," אמר אבי והטה את הסאן-גאן הצידה, "מה יש לך מהסוס הזה?" ולא חיכה לתשובה אלא המשיך והסביר: "במזנון שמעתי. מַתִי כהן, הוא שמע ממישהו, הדליפו לו, בסוד הגיעה לאוזניו השמועה יעני, שממשיכים לצלם בלילה והוא רוצה לבוא לתפוס אותם על חם. יכול להיות שעכשיו כבר אין לנו למי להביא את הדברים, אתה את הסוס ואני את הסאן-גאן, כי יכול להיות שהוא כבר סגר להם את הכול וכולם התחפפו משם. אמרו במזנון."

מקס הביט באבי שחייך בחצי פה. "מה אתה מבסוט מה," נזף בו, "זאת ההפקה הכי חשובה בטלוויזיה ואתה פה צוחק."

"מה חשוב כל כך, מה -" מחה התאורן, "כולם כאן הולכים על האצבעות ואומרים עגנון עגנון, כו-לו עגנון, מה זה בכלל הדבר הזה, אה? תגיד לי, מי יראה את זה בכלל? אפס רייטינג יהיה לזה."

"חצי שנה אתה עובד ואפילו לא יודע על מה זה. תתבייש לך."

"מה יש כאן לדעת מה, אני רק שמעתי שזה על איזה אחת, הודית."

"לא הודית," הסביר מקס, "אני לא קורא טוב עברית ועגנון זה שפה קשה, ועוד הסיפור הזה 'עידו ועינם' - כולם אומרים שאי אפשר להבין אותו, אבל היא לא הודית, הודית היא לא. היא משבט יהודי מהמזרח."

"יעני אתיופית," פסק אבי.

"בערך, כנראה, שבט יהודי עתיק," אמר מקס. "היא סהרורית, הולכת בלילות, שרה את השירים שלה. אבא שלה חיתן אותה עם מלומד אחד, חוקר, והוא הביא אותה לירושלים, ובירושלים היא מסתובבת על הגגות ושרה, זה מה שאני יודע."

"בת אחותי," אמר אבי, משך את חוט החשמל, זז הצידה ופינה דרך למקס. "תאיר, תאיר," האיץ בו מקס, "חבל לך על הבטרייה?" ואבי האיר את המסדרון לפניהם. "היה לה מחלת ירח," קרא מאחורי מקס וניסה להדביק את צעדיו, "בלילות היא היתה מסתובבת, פעם אחת התעוררתי, מצאתי אותה עומדת על יד המיטה שלי, איזה פחד! היינו ילדים היינו, לא ידעתי מה זה אבל לפחד..." עכשיו האיר על התפאורות, "בוא הנה, יש כאן מישהו," לחש, "ס'תכל, שם בפינה, על יד העמוד, יש מישהו."

גם מקס לוין ראה את המגף הלבן, ואחר כך את הרגל כולה, במכנסיים כהים. ורק כשהתקרבו ועמדו סמוך לעמוד רכן להביט מקרוב. אבי האיר את הפנים וצעקה חנוקה נמלטה מפיו. בתנועה מהירה הפנה את ראשו והסאן-גאן היטלטל בידיו, האיר פינות נידחות, האיר את התקרה, ונשמט. הוא נפל סמוך לקיר ומבלי משים האיר את השלולית הכהה.

"זה תרצה, תרצה," לחש מקס לוין. "מה קרה לך, תרצה," שאל בקול צרוד, כרע על עקביו ונגע בזרועה. "זה תרצה," אמר בפליאה והרים את ראשו ובחן את כף ידו. "יש כאן דם, המון דם. הפנים שלה... תראה את הפנים שלה..."

אבי לא השיב.

"אתה שומע," קרא מקס בקול חנוק, "אני חושב שנפל עליה... העמוד... תקרא לאמבולנס, אין לה דופק, מהר תקרא לאמבולנס."

"רצח מצלמים" (הוצאת כתר) הוא הרומן הבלשי השישי בסדרת ספרי מיכאל אוחיון. הוא נכתב בעקבות תסריט שכתבה בתיה גור עם הבמאי רם לוי למיני-סדרה לערוץ שתיים. בכתיבת התסריט ובעריכתו השתתף גם אסף ציפור.