WiMAX: הטכנולוגיה האלחוטית הבאה
נקודות גישה של Wi-Fi מספקות גישה נוחה וזולה, אך רק לטווח קצר, ורשתות דור שלישי סלולריות יקרות מדי. כאן נכנסת לתמונה טכנולוגיית WiMAX, שמעוררת התלהבות בקרב מומחים ויצרנים כמו אינטל, נוקיה ואחרים
המינוח הנכון הוא תקן IEEE 802.11, אבל את Wi-Fi קל יותר לזכור, לפרסם ולמכור. חלק מהמהומה סביב הטכנולוגיה נוצר על ידי מסע הפרסום האגרסיבי של אינטל כחלק מאסטרטגיית סנטרינו שלה, וחלק אחר על ידי משקיפים שנמאס להם מהדיווחים על סוף עידן ה-PC.
למזלם ולמזלנו, טכנולוגית Wi-Fi משתלמת גם מבחינה כלכלית, מה שהוביל להעלמותה של נימת הזלזול שהיתה ה"בון-טון" של התקשורת מאז שהתברר עד כמה טכנולוגית הדור השלישי הסלולרי, G3, אינה משתלמת.
שוני בטווח השידור
כמה משקיפים שנוטים לגוזמאות כבר התחילו לטעון ש- Wi-Fi תהרוג את G3, טענה מופרכת בעליל, לאור ההבדל בין טווחי השידור של שתי התשתיות. לתחנת בסיס של Wi-Fi טווח של כ-40 מטר ויש צורך ב-30 עד 40 תחנות כדי לכסות קמ"ר. לתחנת בסיס סלולרית טווח של מספר קילומטרים וכדי להשיג כיסוי דומה עם Wi-Fi יש צורך בכמה מאות תחנות בסיס.
נכון שלרשת Wi-Fi רוחב פס גדול יותר, אבל יש לה פחות ערוצים לתקשורת סימולטנית. רשת Wi-Fi היא "מקומית" (LAN), רשת G3 (או GPRS או EDGE או כל תקן סלולרי אחר) היא "רחבה" (WAN).
מה שמשאיר מרווח לא נוח בדיוק בקנה המידה הכי עמוס בתבניות הפיזור של אוכלוסיה אנושית. בין ה-WAN ל-LAN יש מקום לרשת "עירונית" (Metro), הנקראת גם MAN. בטלפוניה מסורתית, רשת ה-MAN מחברת בין המרכזיות הציבוריות הגדולות בתוך אזור חיוג לבין מרכזיות קטנות, פרטיות או ציבוריות, אליהן מתנקזים הקווים שהולכים לנקודות הקצה (הטלפונים).
טכנולוגיה חדשה - ישנה
"שדרת התקשורת", זו שמחברת בין המרכזיות הגדולות, מבוססת בעיקרה על סיבים אופטיים ומשתמשים בה בטכנולוגיות ריבוב משוכללות על מנת לדחוס מקסימום שיחות לכל סיב. מבחינה כלכלית, העלויות הגדולות מרוכזות בתשתית הסיבים ולכן כדאי להשקיע בשיפור טכניקות הריבוב.
בקצה השני של הרשת, בחיבור בין המרכזיות הקטנה לצרכן הסופי, התחשיב הפוך. יש צורך להקטין את עלויות הריבוב משום שבכל מקרה כל קו משרת רק לקוח אחד. בין הרשת הרחבה לרשת המקומית, ברובד המטרו, התחשיב מורכב במיוחד.
מצד אחד יש לחץ להוריד עלויות תשתית חוטים וכבלים, ומצד שני אי אפשר להשתמש בטכנולוגיות ריבוב אופטי יקרות. במרווח הזה נכנסת טכנולוגיה אלחוטית חדשה - ישנה בשם WiMAX (או IEEE 802.16).
חדשה, משום שרק בינואר 2003 אושרה גירסת התקן שתאפשר לפרוס רשתות WiMAX בצורה כלכלית. ישנה, משום שמדובר ברעיון די ישן שעבר כמה גלגולים עד להתייצבות בעמדת זינוק אטרקטיבית.
שטח כיסוי גדול פי מיליון
המרכיב המרכזי הוא 802.16a, שמאפשר שידור אלחוטי בין תחנות קבועות, תחנת בסיס אחת מול תחנות משניות רבות, בארבעה פסי תדר בין 2 ל-11 גיגהרץ. בתחום התדרים הזה אין צורך בקשר עין בין האנטנות וניתן להשיג טווחים של 50 ק"מ ויותר בלי להתפרע מבחינת גודל האנטנה ועוצמת השידור.
שימוש בשיטת אפנון מתקדמת מאפשר להגיע לרוחב פס של 75-70 מגהביט לשנייה בכל אחד מארבעת פסי התדר שמיועדים ל-WiMAX. שימו לב שתחנת בסיס אחת יכולה לכסות את צפון הארץ, שניה את אזור המרכז ושלישית את צפון הנגב. שטח הכיסוי של כל תחנת WiMAX גדול פי מיליון משטח הכיסוי של תחנת Wi-Fi - כך שיש הבדל מהותי בעליות.
נכון ש-Wi-Fi לא יכולה להחליף את העברת הנתונים ברשתות סלולריות, אבל WiMAX בהחלט יכולה. זו הסיבה שאינטל, נוקיה, אלקטל ועוד תריסר חברות בוועדת ההיגוי של WiMAX כבר נכנסו להילוך מהיר במרוץ לדומיננטיות בשוק הזה.
ב-2005 נראה מוצרי מדף
מה אפשר לעשות עם WiMAX? באזורים עירוניים צפופים, היא תחבר HotSpots (נקודות גישה) של Wi-Fi לשדרת התקשורת בעלות נמוכה לעומת העברת סיבים אופטיים חדשים. באזורים כפריים היא תוכל להביא את הפס הרחב גם למקומות שעדיין משתמשים בחוטי הטלפון הישנים.
רשתות WiMAX תספקנה שדרה לתחנות בסיס סלולריות באזורים מבודדים ויהוו תחליף לתחנות בסיס סלולריות באזורים מדבריים. עם WiMAX אפשר יהיה לספק פס רחב לבניין משרדים או מפעל חדש מהיום למחר, בלי לחכות להנחת כבלים או סיבים חדשים.
מנקודת ההשקפה של חסידי WiMAX, התשבץ מראה יותר משבצות פנויות ממשבצות תפוסות. רוב הדברים הללו ידועים מספר שנים, אבל אינטל היתה צריכה להתעורר ולהיכנס לתחום בתור בולדוזר שמרסק מחסומי מחיר.
זה קרה רק לאחרונה, וכבר ב-2005 נראה מוצרי מדף ל-WiMAX, כולל ערכת "סנטרינו" עבור מחשבים ניידים. שימו לב למתרחש בתחום, הוא הולך להתלהט בחודשים הקרובים.
לפנייה לכתב/ת 
