חפירות חיינו
המציאות גוזלת מהסרט "תעלת בלאומילך" את איכותו הסאטירית. כמה עשרות שנים לאחר הפקתו יש המבקשים להשתמש בעלילתו כתוכנית להקמתו של מפעל הנדסי אמיתי
"תעלת בלאומילך", יצירתו הגאונית של אפרים קישון, היא סאטירה נוקבת על עודף החזון הישראלי. הסרט, בכיכובו של יוסף "בומבה" צור, מספר על מטורף יצירתי הנמלט מבית חולים לחולי רוח וברוב שקידה קודח את האספלט בכיכר מוגרבי.
על נקלה נתפסים הפוליטיקאים, הבירוקרטים והציבור כולו לתפארת הרעיון: בין החוף לבין כיכר המושבות, לאורכו של רחוב אלנבי, עתידים ספני גונדולות להשיט תיירים, והעיר העברית הראשונה תהיה ונציה של המזרח התיכון. גם מי שבסתר ליבו מפקפק בכך, נגרף ברוח הזמן, ואין ילד הצועק כי שיגעון הוא, שיגעון אפילו אם המשוגעים מלהיבים את עצמם בשירת "נלבישך שלמת בטון ומלט". עד שפרנסי העיר והמדינה מתפכחים מהתעתוע, הופכת העיר לגיהנום.
המציאות גוזלת מסרטו של קישון את איכותו הסאטירית. כמה עשרות שנים לאחר הפקתו יש המבקשים להשתמש בעלילתו כתוכנית להקמתו של מפעל הנדסי אמיתי. התסריטאים הם אנשי הצבא, שהגו תעלה עמוקה מן הים לאורכו של "ציר פילדלפי".
המחפרים יכפרו על היעדרו של גבול טבעי בין רצועת עזה למצרים ויבראו נהר מלאכותי, גבול בולם הברחות. זה כרוך בהרס מאות בתים, בסילוק אלפי פלסטינים ממגוריהם ובשינוע מיליוני טונות של אדמה.
אין ספק שאת הכרייה ילוו קרבות, שבהם יקפחו את חייהם לא מעטים, ישראלים ופלסטינים. הגוויות הן אחד ההבדלים בין המציאות לבין יצירת אמנות החושפת את פרכותיה של המציאות. אבל נהר פילדלפי, סאטירה שהתגשמה, הוא מיזם כה מופרך, כה אינפנטילי, כה פרעוני ואופראי, עד שבו עצמו גלומות איכויות סאטיריות. זו סאטירה המלגלגת על מפעל הכיבוש וההתנחלות מראשיתו, מפעל שאינו אלא "תעלת בלאומילך" כבירה, פרי חזונם של אנשים שהוליכו עד אבסורד את ממרתו של הרצל כי כל מעשה נשגב ראשיתו בחלום.
מאות אלפי יהודים שוחדו כדי שיעתיקו את מגוריהם לטריטוריה השייכת לבני העם השכן, רבבות פלסטינים הוגלו מאדמותיהם, הרים נוסרו כדי לפלס דרכים, אלפי בתים פוצצו, אלפים נהרגו, רבבות נכלאו והון עתק, פרי עמלו של דור, בוזבז לריק. 37 שנים עברו ו"בומבה" שרון עוד חופר את תעלותיו.
ואם יאמרו האומרים כי המשלים מתפענחים על-פי השקפתו של המפענח, הם לא יטעו: גם השמאל חופר "תעלות בלאומילך" משלו. למשל, טענתם של אנשי "יוזמת ז'נבה" כי הפלסטינים התפשרו על תביעתם למימוש "זכות השיבה". זו "תעלת בלאומילך" מובהקת, אשר רק לפני ימים אחדים נסתמה בנאום "יום הנכבה" שנשא יאסר ערפאת. "שלום של אמיצים", קרא מנהיגם של הפלסטינים, סמלם ונושא חזונם, אך הוסיף כי על "זכות השיבה" לא תהיה כל פשרה.
ועוד תעלת תעתועים היא האשליה שבה מספיגים דוברי השמאל את מוחם של הישראלים הכמהים לרגיעה: עם פינויו של גוש קטיף תשתלט על הרצועה מנהיגות נבונה ואחראית בדמותו של דחלאן כלשהו ותדביר את תשוקתם של מיליון ורבע הפליטים לשוב לבתיהם שבישראל על שביל של דם.
היציאה מעזה, צריכים הפסיכיאטרים להסביר לציבור השמאלי ההוזה, היא לא יותר מאשר שיפור עמדות, קיצור חזית, סיכוי קל שבקלים לרגיעה, אולי מבוא למשהו טוב מעט יותר. אלא שגם עצם הנסיגה מעזה היא חזון בלאומילכי למדי.
אם הממשלה אינה מצליחה להסיר מבנה יחיד מראש גבעה בשומרון, ואם קנאי מצפה יצהר מטרטרים 2,000 שוטרים במשך יום תמים, איך יפונו אלפי תושבי גוש קטיף? כדי לסכל זאת, די יהיה בכך שכמה מאות מהם, מתוגברים בכמה אלפי תומכים, מוסתים על-ידי כמה פוליטיקאים, יילחמו מבפנים עד חורמה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
