אבנר ברנר

מחיאות הכפיים הקצובות עוד נמשכו כשברנר יצא להפסקה. ברנר, שמעולם לא האזין למוסיקה מהסוג שמכונה "מוסיקה קלאסית". את שמו של מוצרט רק שמע. הוא לא זכר עתה כמעט דבר מן המוסיקה, בעיקר הרגשה עמומה אבל מרעישה של הפסנתר במיתרים, כמו זיכרון של יד החולפת בתוך מים קרים, שברנר הכיל אבל לא ידע מהיכן. ברנר, נכון? שאלה אותו אמו של ארליך, לא ציפיתי לראות אותך כאן, אתה צריך טרמפ הביתה אחרי החצי השני? ברנר אמר לה, לא גברת ארליך, תודה, אני חייב לשתות משהו, ומתי אחזה אותו בעדינות בזרועו ואמרה, בוא, אני אזמין אותך.

ברנר הביט ימינה ושמאלה במבוכה, רק זה היה חסר, שמישהו יראה אותו עם אישה בת חמישים בקונצרט, מה נהייה ממך אבנר, ג'יגולו של זקנות נהיית, והוא לגם בזהירות מן הקפה. מרוב מבוכה לא העז לעשות תנועה מיותרת, הוא גם לא המתיק את הקפה, שהיה, כדרכו של קפה מזנונים, כמעט חמוץ.

מתי הביטה בברנר ושתקה. ברנר הציץ בה מדי פעם, ובעל כורחו חלפה בו המחשבה כי למרות שהיתה יכולה להיות אמו, היתה מתי ארליך אישה יפה, יפה מאוד אפילו, שערה הבהיר נח בשקט על כתפיה, ברנר שאל את עצמו אם היה מחליף אותה באמו, אבל סילק את המחשבה ממוחו מיד, לא לפני שצייר את עצמו מעביר את ידו בשערה מעל לכוסות הקפה. בעיקר הקסימו אותו אצבעותיה, ששנים של נגינה בצ'לו חיטבו אותן ועידנו אותן, אתה בא לכאן הרבה, היא שאלה, לא, ענה ברנר, בעצם זה פעם ראשונה, ומה אתה חושב, ברנר אמר, בסדר, לא רע, ומתילדה אמרה פתאום, אף אחד לא הבין את מוצרט כמו ברנדל, לא פראייה, לא לופו, לא רובינשטיין, לא ברנבוים, אפילו לא שיף, לא אושידה, ובוודאי שלא גלן גולד. ברנדל הוא בעצם מוצרט עצמו, וברנר אמר, אני לא מספיק מבין בזה, אבל מתי התעלמה ממנו ואמרה, אבל מוצרט איננו ברנדל אלא גם ברנדל. יש לפעמים חוסר הבנה כזה, שאתה שואל איך לא מחקו את ההקלטות, שנאבל למשל, עליו בטח שמעת, זו הרי קטסטרופה, אתה נראה לי כמו טיפוס של גלן גולד, אני טועה?

וברנר, שהשם גלן גולד לא אמר לו כלום אמר לה, לא, לא הייתי אומר, ומתי חייכה, יוסי שלי במעצר, אני מבקשת… אני מבקשת שלא תגיד לאיש שראית אותי כאן, אתה מבין, אנשים לא יבינו את זה נכון, אנשים חושבים שזה בידור, אבל אתה ראית אותי שם, עבורי זו נפילה לתוך תהום, אני לא בטוחה שאני אצליח לשרוד את הרקוויאם, עוד מעט מתחילים, אני אתמוטט, אני מפחדת להיכנס, וברנר אמר, בטח, גברת ארליך, אני לא אדבר, מה שלומו באמת, מאז המקרה לא ראיתי אותו.

ברנר פורר את שפת כוס הקלקר והניח את הפיסות על השולחן בעיגול. העורך-דין אמר שיותר טוב שלא ניפגש עד המשפט, הוא רוצה להעלות אותנו על הדוכן, ככה הוא אמר, עדיף שלא ייווצר רושם שאתם מתואמים, אז לא הלכתי, את מבינה, ומתי אמרה, זה בסדר, חמוד, אתה לא צריך להתנצל, גם אני לא ביקרתי אצלו יותר מפעם-פעמיים, אני לא יכולה להביט בו, הוא שונא אותי ממילא, ידעת את זה? הוא שונא אותי מסיבות פוליטיות, היית מאמין שבן יכול לשנוא את אמא שלו מסיבות פוליטיות, הוא ואבא שלו עשו נגדי יד אחת, כשאני יוצאת מהבית אני צריכה לנעול את הצ'לו בארון מפחד שאחזור והוא יהיה מרוסק או שרוף, אבל זה שיישאר בינינו. ברי קוראים לך, לא? אבנר, אה, נכון, אתה הבן של שולה, וברנר אמר: כן, מה לעשות, ומתי הביטה בו ארוכות וחייכה בעצב.

במזנון של היכל התרבות נשמע הצלצול הקורא לשוב מן ההפסקה, ומסביבם החלו אנשים לקום, לוגמים בעמידה את שאריות הקפה ונחפזים למקומותיהם, וגם ברנר התכוון לקום אבל מתי ביקשה, חכה עוד קצת, עוד לא מתחילים. ברנר שאל, את מנגנת, אני זוכר שניגנת במסיבת סיום בכיתה ו', הייתי עם ארליך, זאת אומרת עם יוסי, גם ביסודי. אבל מתי לא זכרה שום אירוע כזה. אתה בטוח, כן, לא, לא, אני כבר הרבה זמן לא ניגנתי בפני אנשים.

המזנון הלך והתרוקן, עובדי הניקיון החלו לאסוף את כוסות הקלקר ואת המפיות, וגם את כוסה של מתי אספו, אבל כוסו של ברנר, שהיתה מלאה, נותרה מולו, ולצדה העיגול. אני רוצה לשאול אותך משהו, אבנר, היא אמרה בחשש, אבל אני מבקשת ממך לא להתעצבן, ואם אתה לא רוצה אז אל תענה לי, אבל אתה מבין, אתה היחיד, חוץ מהשלישי, שהיה שם, וברנר, שחשש כבר זמן רב מהרגע הבלתי-נמנע הזה, התחיל לגרד את זרועו במבוכה, אני רוצה לשמוע מה היה שם, הבן שלי לא מספר לי, עם העורך-דין שלו הוא מדבר ואתי לא, אני יודעת רק מה שכתוב בעיתונים, והם משקרים תמיד, עושים ממנו גיבור, ראית את זה, אם אתה לא רוצה אז לא נדבר על זה, אבל אם יש לך משהו להגיד לי אני אהיה מאוד אסירת תודה, אתה לא מתאר לעצמך עד כמה, וברנר הביט בחצי כוס הקפה הקר שלפניו, הוא חש דחף פשוט לקום ולברוח משם אל הרחוב, אבל הוא אמר, המילים כמעט שלא נחלצו מפיו, תשמעי, זה לא כזה, אין הרבה מה לספר, אחרי שחרית וההרצאה של הבוקר יצאנו להסתובב באזור עד ארוחת צהריים, ואז ארליך, הבן שלך אני מתכוון, ראה סוס, סוס לבן קשור לאיזה בית, והחלטנו לבדוק אותו, ופוקס ניסה לעצבן את הסוס אבל הסוס לא עשה כלום, הוא דקר אותו בענף אבל הסוס רק הביט בו ולעס משהו, ואז פוקס הוציא סכין, ברנר לא הזכיר במילה את העובדה שארליך היה זה שדחק בפוקס לשלוף את הסכין, תוציא את הקפיצית, עמוס, בוא נראה מה הוא יעשה. פוקס החליט לשחרר את הסוס, לראות אם הוא ידהר, והוא התחיל לחתוך את החבל, אבל אז הגיעו לשם הערבים, לא ידענו שזה אבא והבן שלו, וכשהם ראו מה קורה הם עזבו את הדברים שלהם והתחילו לרוץ אלינו, הצלצול השלישי נשמע ואחרוני המאזינים נכנסו לאולם ותפסו את מקומותיהם, ופוקס המשיך לחתוך את החבל, ואז הם הגיעו לשם, אולי זה היה הסוס שלהם, לא יודע, קול מחיאות כפיים נשמע מבעד לדלתות האולם הסגורות כשהמנצח עלה לבמה, ואז הילד ניגש לפוקס ואומר לו משהו בערבית ומנסה להזיז לו את היד עם הסכין, אולי הם חשבו שפוקס הולך לדקור את הסוס, לא יודע, צליליה הראשונים של הפתיחה לדון ג'ובאני נשמעו עמומים מבעד לדלתות הסגורות, ברגע האחרון שונתה תוכנית הערב ובמקום הרקוויאם נוגנו פתיחות לאופרות מאת מוצרט, ואמו של ארליך תופפה חרש על השולחן, העיגול הלבן רעד קלות, ואז פוקס מכניס לו עם המרפק, והאבא שלו מגיע. ברנר לגם מעט מן הקפה המגעיל שלפניו ועיווה את פניו, העסק התחמם, ברנר לא יכול היה להביא את עצמו לספר לאמו של ארליך על חלקו של בנה בעניין, והיא חששה להפריע את דיבורו, שהיה המידע הראשון שנמסר לה על הרצח ומה שקדם לו, אבל היה ברור לה שעדיין מעלימים ממנה מידע, ובכל זאת היא הקשיבה בדריכות, האבא משך את המדליה של עמוס, הוא הלך איתה כל הסמינר, היתה לו מדליה כזו, לא חשוב, וזה כבר היה יותר מדי בשבילו, ברנר הבין פתאום שהוא מחק מן הסיפור לא רק את ארליך אלא גם אותו עצמו, כלומר את ברנר.

ואז האבא מתחיל לחנוק את פוקס עם הרצועה של המדליה, והסוס עומד שם כל הזמן ולא זז, רק לועס ולועס, וארליך, ברנר חש חובה להזכיר אותו, מתנפל על הילד ואומר לאבא או שאתה עוזב אותו או שאני קורע את הילד, האבא נרגע, ודחף את פוקס קדימה, וארליך, הבן שלך אני מתכוון, שיחרר את הילד, עמדנו שם והסתכלנו עליהם, הם עמדו ליד הסוס והילד ליטף אותו, ופוקס הכניס את המדליה לכיס וקיפל את הסכין, ואני הייתי בטוח שהעניין נגמר והסתובבתי והתחלתי ללכת בחזרה ליישוב, עוד הספקתי לראות את פוקס מזנק על ארליך ומנסה לעצור אותו, אבל הוא זינק עליו מאוחר מדי, את מבינה.

ברנר השתתק לכמה רגעים, עכשיו קולות התזמורת גברו ועלו וירדו, ומתי הסבה לרגע את פניה אל האולם, תראה, היא אמרה, הם שינו את התוכנית, וברנר אמר, ואת השאר את יודעת. לא, אמרה בבהלה מתי, לא, אני לא יודעת, אתה חייב להמשיך, וברנר אמר, אני ממשיך אבל את לא תאהבי את זה, והיא אמרה, אני מוכנה, וברנר סיפר לה.

המנצח סימן בשרביטו לטרומבונים והערבי התחיל לצחוק פתאום, הוא הצביע על פוקס, כנראה שהמדליה הצחיקה אותם, מכיוון שכמו שאת יודעת פוקס הוא בחור שמן, אפילו שמן מאוד, והם כנראה חשבו שזו מדליה של ספורט, אבל הוא קיבל אותה באולימפיאדת התלמוד לפני שלוש שנים, ואז ארליך, וברנר עצר ולגם עוד קפה קר, הוא אמר לו, ברנר הוסיף, המוסיקה פסקה והקהל מחא מחיאות כפיים פושרות, הפתיחה נוגנה מהר מדי וללא כל רושם דרמטי, תן לי את הקפיצית, והוא ניגש, ארליך, נו, הבן שלך, גברת ארליך, הוא ניגש אל הילד ופשוט הכניס לו את הקפיצית בבטן, פוקס רץ אחריו ותפס אותו, המנצח כנראה חזר שוב אל האולם, אבל הילד כבר היה מחוסל, האבא שלו ישב על הסוס והיה בהלם, כל העניין לקח שתי שניות, והאבא ירד מהסוס, אני עמדתי כבר קצת רחוק על מין גבעה קטנה וראיתי את הכול משם, והתחיל לחנוק את, נו, את הבן שלך.

הסוס פתאום התחיל להשתולל, והוא ניתק את החבל, שכבר היה כמעט חתוך, וברח משם, טוב, את כבר יודעת את השאר, לא? אז אחרי דקה גם האבא היה מחוסל, שוכב על האדמה כמו פסל, נו, הוא חתך לו את הגרון, לא בכוונה, הם הלכו מכות, זה יצא ככה. מתי ארליך עצמה את עיניה וברנר שאל, את שומעת, גברת ארליך, הפתיחה לנישואי פיגרו התנגנה בעמימות אבל היא זיהתה אותה כמובן, ומתי ניעורה פתאום כמתוך שינה, מה? היא נבהלה, כן, כן, אבל, אבל כל הסיפור של הארגזים, והטלאי-הצהוב, אתה לא אמרת על זה מילה, וברנר האדים, טוב, מה זה חשוב, זה כבר היה אחרי שהכול היה גמור, ומתי ארליך דפקה פתאום על השולחן, חצי כוס הקפה נשפכה על הפורמייקה, זה חשוב מאוד, זה הכי חשוב, וברנר נבהל, היו שם כמה קרטונים של מקררים או מכונות כביסה, ברנר נמלא פתאום רצון לספר דווקא הכול, ובפרטי פרטים, העלבון שלו מהדפיקה על השולחן היה עצום, את דופקת על השולחן אז אני אפרט לך, או-הו, הוא חשב, אבל מתילדה כבר קמה ממקומה והחלה לצעוד במהירות לעבר האולם, היא פתחה את הדלתות הכבדות ולכמה שניות בקעה המוסיקה של הפתיחה לנישואי פיגרו במלוא עוצמתה מבעד לדלתות הפתוחות, וברנר, שנותר לבדו ברחבת הטרקלין הביט באמו של ארליך, הוא ראה את החלילן מגיש את החליל אל שפתיו, וצעק, וליתר דיוק רצה לצעוק, גברת ארליך, את צריכה לשמור יותר על הבן שלך, אבל מתילדה עמדה כבר בשורה האחרונה ומחאה כפיים עם כל הקהל, נועצת עיניה בפתח של אחורי הקלעים, שם בעיניים עצומות קד אלפרד ברנדל לקהל לא-נראה.

מתוך "אבנר ברנר" מאת דרור בורשטיין, הוצאת "בבל"

דרור בורשטיין נולד בישראל בשנת 1970 וגדל בנתניה בבית דתי. למד באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא בעל תואר במשפטים ודוקטור לספרות עברית. כיום מתגורר בתל אביב. מלמד ספרות ב"בצלאל" ועורך תכניות מוזיקה קלאסית ב"קול המוזיקה". בשנת 1999 ראה אור ספר שירה מפרי עטו "פירות/גט". "אבנר ברנר" הוא ספר הפרוזה הראשון שלו. השבוע יראה אור קובץ בן 70 סיפורים שכתב, "ערים תאומות", אף הוא בהוצאת "בבל".