דו"ח מוסאוא: עלייה באלימות הגזענית כלפי ערבים

"האלימות הגזענית כלפי האזרחים הערבים התרחבה בשנה האחרונה, ואזרחים יהודים נטלו בה חלק פעיל. המשטרה גילתה אוזלת יד בחקירת אירועי תקיפה פיזית של אזרחים ערבים בידי אזרחים יהודים".

כך קובע דו"ח בשם "גזענות בישראל 2004", שמפרסם בצהריים (יום ג') מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים בישראל.

הדו"ח מתבסס על מקרים אשר תועדו וטופלו בידי המרכז בשלוש השנים האחרונות, הכוללים אלימות פיסית מצד כוחות הביטחון כלפי אזרחים ערבים, אלימות מצד יהודים, אלימות מילולית ואפלייה על רקע גזעי. הוא מציג תמונה קשה וכואבת של פני החברה הישראלית ויחסה לאזרחיה הערבים, מנקודת מבטו של המגזר הערבי.

חסן עבאדי, חבר הנהלת המרכז, אמר בעקבות הצגת הדו"ח: "אנחנו בישראל, יהודים וערבים, צריכים להתאחד או לפעול יחד כדי להלחם בתופעה המסוכנת הזו. אני פונה גם לאוכלוסייה הערבית ונציגיה, שצריכים לצאת ממעגל השקט והפחד ולעזור אחד לשני בטיפול בתופעה". לדבריו, "אני מאמין שאנו יכולים להילחם בתופעה הזו, אבל אך ורק באיחוד כוחות".

2 כתבי אישום מתוך 29 מקרי ירי

הדו"ח סוקר 29 אירועים בהם נורו ונהרגו אזרחים ערבים בידי כוחות הביטחון מאז אירועי אוקטובר 2000. רק בשני אירועים הוגשו כתבי אישום נגד אנשי כוחות הביטחון המעורבים בירי. "על אף חלוף ארבע שנים מאז שנעשה שימוש באש חיה וכדורי גומי בהפגנות אוקטובר 2000, וכחצי שנה מאז פרסמה ועדת אור את המלצותיה אודות האירועים בהם נהרגו 13 אזרחים ערבים ונפצעו מאות - טרם החלה הממשלה ליישם את ההמלצות, שממילא היו בגדר 'מעט מדי ומאוחר מדי'", נכתב בדו"ח.

עוד נכתב: "המשטרה וכוחות הביטחון הרגו מאז אותם אירועים 16 אזרחים ערבים נוספים. הפרקליטות והמחלקה לחקירת שוטרים המשיכו, באוזלת ידם, לגבות את מדיניות היד הקלה על ההדק של אנשי הביטחון".

דוגמא המובאת בדו"ח היא המקרה של מורסי ג'באלי, אב לילדה בן 28 תושב טייבה, שנורה על ידי שוטרים ומת מפצעיו ביולי 2003. באותו יום הציבה המשטרה מחסומים באזור השרון בשל התראה לפיגוע. שוטרי מג"ב סימנו למכונית בה נסע ג'באלי לעצור, אולם הרכב המשיך לנסוע עוד 200 מטר, והשוטרים רדפו אחריו תוך יריות.

נהג הרכב נפצע קל אבל הצליח להימלט, ואילו ג'באלי נפצע קשה. ניידת מד"א הוזעקה למקום, אבל השוטרים לא הרשו לו להתקרב לג'באלי, והוא פונה מאוחר יותר בטנדר צבאי לבית החולים. הוא הגיע לחדר המיון ללא רוח חיים.

המשטרה הדליפה לעיתונות כי ג'באלי היה עבריין מוכר בעבירות של אלימות, נשק ורכוש, וכי לנהג לא היו רשיונות נהיגה ורכב בתוקף, ולכן נמלט מהמשטרה. הנהג, שיהאב ג'באר, טוען כי בגלל התיקונים בכביש הכניסה לטייבה, נסע בטעות בכיוון הנסיעה הנגדי. כשהבחין בכך, עשה פרסה ואז נתקל ברכב של מג"ב. לטענתו, השוטרים החלו לירות מיד, בלי אזהרה. הוא התכופף, הבחין שחברו נפצע, והמשיך לנסוע עוד 200 מטר ואז ברח מהרכב. ג'באר טוען כי יש לו רשיונות בתוקף ולא הייתה לו שום סיבה מיוחדת להימלט מהמשטרה.

עדי ראייה נוספים אישרו למרכז מוסאוא, כי השוטרים פתחו באש ללא אזהרה וכי האש נפתחה כשהרכב עמד במקום. נהג האמבולנס והפרמדיק העידו: "לא התאפשר לנו לטפל בפצוע בשל סירוב של הצבא במקום". לפי עדי ראייה מטייבה, בטנדר הצבאי שפינה את ג'באלי בסופו של דבר לבית החולים, לא היה כלל ציוד רפואי. משום שלא בוצעה בגופתו של ג'באלי נתיחה שלאחר המוות, לא ברור אם האיחור בהגשת הסיוע הרפואי הוא שחרץ את גורלו והביא למותו.

מחלקת חקירות שוטרים מסרה בתגובה כי החקירה בפרשה הסתיימה, וכי "התיק ממתין לחוות דעת של פרקליט מטפל". לא ידוע אם היו המלצות בנושא העמדה לדין של מי מהמעורבים באירוע.

אביו של ג'באלי, יחיא, אומר כי לא היה מקום להציג את בנו כ"עבריין מוכר בתחום האלימות והרכוש". בנו אכן הורשע בעבירות רכוש לפני עשר שנים, וריצה חצי שנה של עבודות שירות, אבל מאז לא עבר אף עבירה ועבד כמאבטח בתחנת דלק בטייבה.

במרכז מוסאוא אומרים: "כמו גם בהרבה מקרים אחרים, נראה שגם בעניין עברו של ג'באלי וגם בעניין הרשיונות של ג'באר, השתמשה המשטרה במידע שיש בידיה נגד חשודים בצורה מעוותת ומגמתית, ואף לעתים בניגוד לחוק, דבר אשר הביא לפגיעה משמעותית בהם בעת שתדרכה את כלי התקשורת".

קיבלו מכות "בגלל שהם ערבים"

הדו"ח מפרט גם מקרי אלימות ותקיפה פיזית מצד אזרחים, אחד מהם הוא מקרה בו הותקפו נערים ערבים מרמלה, שבאו לבלות בחוף גבעת אולגה, על ידי קבוצה של כ-50 צעירים יהודים. היהודים ניגשו לילדים הערבים ודרשו מהם לעזוב את המקום "בגלל שהם ערבים". בעקבות חילופי דברים, התנפלו היהודים על הערבים, היכו אותם, שלפו סכינים ודקרו שלושה מהם. השלושה אושפזו במצב בינוני בבית החולים "הלל יפה" בחדרה. כל שאר חברי הקבוצה נפגעו מהמכות.

לדברי פרח שיבלי, מדריך הקבוצה שנפצע בקטטה, "בבית החולים אמרו לי שאנחנו משוגעים שנסעו לחוף של גבעת אולגה, כי כל ערבי מקבל שם מכות". מפקד משטרת חדרה, רב-פקד אלי קריספל, הודה שמדובר בהתקפה על רקע לאומני-גזעני: "הצעירים הותקפו על ידי קבוצת יהודים לאחר שדיברו ביניהם ערבית. זהות התוקפים ידועה. נעצור אותם בקרוב".

בעקבות האירוע פנה מרכז מוסאוא פעמיים למשטרה, כדי לברר מה מעכב את הטיפול בתלונה שהגישו פרח וחבריו בעקבות התקיפה. כחודשיים לאחר המקרה, ענתה סגן-ניצב עו"ד דורית יניב, קצינת תלונות ציבור במחוז המרכז, כי התלונה התקבלה והועברה למשטרת חדרה ו"התיק בשלבי חקירה". אף שגם המשטרה מודה שזהות התוקפים ידועה לה, דבר לא נעשה עד היום.

בסוף ינואר 2004 פנה מרכז מוסאוא שוב למשטרת חדרה, לברר מה מצב התלונה, תוך אזכור הפניות מהשנה שעברה. ממשטרת חדרה לא התקבלה כל תגובה. איש עדיין לא נעצר.

הדו"ח מתייחס לטיפול של כוחות הביטחון בחוליות היהודיות הפועלות נגד אזרחי ישראל הערבים: "חשודים מוכרים, שזהותם ידועה היטב למשטרה, המשיכו להסתובב חופשי. אותם חשודים אף היו מעורבים בהנחת מטעני חבלה במסגדים, ומטען מתחת לרכבו של חבר כנסת ובבתיהם של אזרחים ערבים. המעורבים בחוליית הטרור טופלו בכפפות של משי. הם נעצרו רק לאחר שהניחו מטעני חבלה לאזרחים יהודים. לאחרונה מתנהל מאמץ למנוע את העמדתם לדין".

סלחנות כלפי התבטאויות גזעניות

הדו"ח סוקר גם סוגים שונים של התבטאויות והתקפות מילוליות נגד ערבים, חלקן בידי אנשי ציבור יהודים בולטים, ומבקר את הסלחנות של הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה בנושא. בנוסף לכך סוקר הדו"ח עשרות מקרים של קריאות "מוות לערבים" במגרשי הכדורגל.

"מנהיגים פוליטיים ודתיים הרבו בהתבטאויותיהם הגזעניות כלפי אזרחים ערבים, והביא את השיח הגזעני למרכז הציבוריות הישראלית. הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה גילו סלחנות לא מובנת ואוזלת יד, ונמנעו לרוב להשתמש בסמכותם להורות על חקירת ועל העמדתם לדין של גזענים ומסיתים, דבר שבהחלט פורש על ידי אותם גזענים כמתן אור ירוק...".

כל הדוגמאות המובאות בדו"ח נלקחו מאמצעי התקשורת הישראליים, כמו דברי הזמר אריאל זילבר שהתראיין בפברואר 2002 לשבועון "מקור ראשון", ולאחר שהדברים התפרסמו בעיתון "ידיעות אחרונות" - גם לתוכניתו של רפי רשף בגלי צה"ל. זילבר אמר: "אני לא פוליטיקאי, אני רק רואה את הדברים כמו שהם ואני רואה מה קורה בעולם. אני רואה מה קורה עם המוסלמים, מה קורה איתנו. תנסה לעבור ביפו - זה סכנה, תנסה לעבור בנצרת תחתית - זה סכנה, תנסה לעבור בעכו בשוק - נראה אם לא יזרקו עליך אבנים ברגע שתדבר בעברית".

עוד אמר הזמר: "יש לנו פה כמעט שני מיליון פלסטינים. מה אנחנו צריכים את זה? אנחנו צריכים מדינה יהודית. הם רוצים לזרוק אותנו מפה. מה תעשה?" זילבר ציין גם שיש לעשות אבחנה בין ערבים נוצרים לבין הערבים המוסלמים "שהם נגדנו". כשנשאל האם הוא מתכוון לכך שצריך להעלות את המוסלמים על משאיות ולשלוח אותם מעבר לגבול, ענה: "כן, בדיוק ככה". עם זאת הבהיר, שהדבר "צריך להיות בהסכמה".

דוגמא אחרת המתפרסמת בדו"ח לקוחה מאתר אינטרנט בשם "גאמא", שהוא האתר הרשמי של עמותת "שנית גמלא לא תיפול". מוסאוא מציין כי האתר המופעל על ידי פעילים יהודים בגדה, ובראשם עו"ד אליקים העצני מקריית ארבע. ביולי 2002 פרסם בוריס שוסטף באתר מאמר שכותרתו "הלוגיסטיקה של הטרנספר", בו הוא מסביר כיצד צריך לבצע את הטרנספר של הערבים משטחי יש"ע.

במאמר הוא מסביר מה צריך לעשות לאזרחים הערבים בישראל. "יהיה הרבה יותר קשה לעודד את האזרחים הערביים בישראל לעבור מאשר את ערביי יש"ע והפליטים", כותב שוסטף, "אולם הדבר חייב להיעשות, שכן כשלעצמם ערביי ישראל מהווים סכנה דמוגרפית לאופי היהודי של מדינת ישראל.... ישראל חייבת להעביר חוק שיקבע, בדרך זו או אחרת, שלאזרחים לא-יהודים במדינה, בעודם שומרים על זכויות אזרחיות מלאות ובלתי-מעורערות, לא תהיה יכולת להשתתף בחיים הפוליטיים בישראל. הדבר ישמש כתמריץ-שלילי לערבים לחיות בישראל".

דו"ח מוסאוא מגלה כי "לא נפתחה חקירה כלשהי נגד עמותת 'שנית גמלא לא תיפול', אף שמדובר בעמותה ידועה ומוכרת שעברה על החוק".

הדו"ח מצטט גם אמירות גזעניות בעקבות זכיית קבוצת הכדורגל בני סכנין בגביע המדינה לפני שבוע, ביניהן דבריו של שר התחבורה אביגדור ליברמן, שקרא לחילופי אוכלוסין בין מתנחלים ל-90 אחוז מערביי ישראל, לרבות סכנין, יפו ועכו. לדברי ליברמן, "בני סכנין לא תשחק בליגה הישראלית. היא תייצג את הליגה האחרת ולא תמוקם בסכנין עצמה. אולי יקראו לה בכלל הפועל שכם. זה מצוין שהם עמדו דום בשירת התקווה באיצטדיון רמת גן, אבל אני ראיתי את המנהיגים שלהם מזדהים עם ברגותי. אם רוצים למנוע פעם אחת את הסכסוך חייבים להפריד את שני העמים. הבעיה העיקרית היא ערביי ישראל".

כמו כן התייחס הדו"ח ליחס השלילי כלפי ההנהגה הפוליטית הערבית בישראל: "המנהיגות הפוליטית הנבחרת של האזרחים הערבים הייתה נתונה בשנים האחרונות תחת מתקפה רבתי חסרת תקדים. כמעט כל המנהיגות הפוליטית הותקפה - אפילו פיסית - נחקרה במשטרה, הואשמה האשמות שווא ונדחקה מהופעה בתקשורת העברית".

"בנוסף, נעשו צעדים להגביל את חופש הביטוי והפעולה של אותם מנהיגים, לרבות על ידי אמצעי התקשורת המגויסים. המערכת המשפטית מגנה בחירוף נפש על עקרון חופש הביטוי כאשר מדובר בהסתה לגזענות כלפי אזרחים ערבים. לעומת זאת המערכת לא מהססת להעמיד לדין מנהיגים, אזרחים ואף עיתונאים ערבים החורגים בהתבטאויותיהם מ'הסף הנסבל' של היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות".

אפליה בחסות החוק

הדו"ח סוקר 10 יוזמות להפלות את האזרחים הערבים באמצעים משפטיים, "חוקיים" וחקיקתיים. בין השאר מונה הדו"ח הצעות חוק, מדינית ממשלה, הפעלת מנגנוני שליטה בילודה ובנישואין תוך שימוש בטיעונים דמוגרפיים גזעניים ושימוש בכלים משפטיים ומשטרתיים להעברת אזרחים ערבים מקרקעותיהם - והשתלטות עליהם.

לפי הדו"ח, "הבולט והחמור בין היוזמות הללו הוא חוק האזרחות, שפוגע בחייהם של 21,000 זוגות, ועוד אלפי ילדים וזוגות שהתכוונו להקים תא משפחתי משותף".

הדו"ח סוקר אירועים בהם נמנעה כניסתם של אזרחים ערבים למקומות ציבור, ומקרים בהם פוטרו אזרחים ערבים ואף סומנו על רקע השתייכותם הלאומית אתנית. כמו כן היו מקרים בהן ננקטה מדיניות מקומית או ארצית שנועדה להפלותם בתהליכי קבלה למגורים או ללימודים. הגורמים שהיו אמורים להדוף תופעה זו נמנעו מלעשות זאת. האוניברסיטאות אף סירבו לחזור בהם מפעולות שנועדו לפגוע בסיכויי הקבלה של סטודנטים ערבים.

לפי הדו"ח עובדים ערבים רבים התלוננו על כך שפוטרו או שסירבו לקבל אותם לעבודה על רקע מוצאם. ברוב המקרים, חששו אותם פועלים להתלונן מחשש שהדבר יפגע בסיכוייהם למצוא עבודה אחרת, ובכל מקרה, לא קל להוכיח אפליה כזו שכן כמעט לעולם אין לאפליה זו הוכחות כתובות או מצולמות.

בדו"ח מוזכר אתר האינטרנט "עבודה עברית". המופעל על ידי פעיל ימין מאז ספטמבר 2002. בדף השער של האתר נכתב כי "האתר הוקם ומופעל... על מנת לסייע ליהודים מובטלים למצוא עבודה. עוד נכתב שם כי האתר "מיועד לעסקים המעסיקים רק יהודים". האתר לא דאג רק למצוא עבודה ליהודים אלא גם להילחם בעסקים המעסיקים ערבים. בשלב מסוים הופיעה באתר רשימה של תחנות מוניות, בליווי ההסבר: "כצעד ראשון אנחנו מפרסמים רשימת תחנת מוניות שאינן מעסיקות ערבים אויבים. יידע הציבור וייזהר מלפרנס את העומדים על דמנו".

בספטמבר 2002 פנה מרכז מוסאוא למשטרה בבקשה לפתוח בחקירה נגד האתר בגלל חשד לעידוד אפליה. באוקטובר 2002 נמסר למוסאוא כי הוחלט לפתוח בחקירה, וביולי 2003 הודיע סגן ניצב רחל אדלסברג, ראש מדור תביעות, כי המשטרה סיימה את חקירתה והעבירה את התיק לפרקליטות. בספטמבר 2003 הודתה ציפי שנקמן, מנהלת האגף לאכיפת חוקי עבודה במשרד העבודה, כי אתר "עבודה עברית" עבר על החוק ולפיכך גם נענש.

"ננקטו צעדים משפטיים בהתאם לקבוע בחוק, לרבות הטלת קנסות מינהליים על מעסיקים, אשר פירסמו באתר האינטרנט מודעות דרושים מפלות נגד החוק", כתבה שינקמן במכתב למוסאוא. עם זאת סירבה שינקמן לפרט מה היה גובה הקנס ומי היו המנהלים שנקנסו.

פנייתו של מרכז מוסאוא להוריד את האתר מהרשת מנובמבר 2003 עדיין לא נענתה. בדו"ח נכתב: "מנהליו עדיין מסתובבים חופשי ולא נפתח נגדם שום הליך פלילי, אף שעברו כמעט שנתיים מיום התלונה. ולמרות שגם על פי עדותה של אשת משרד העבודה, מודעות הדרושים שפורסמו בו היו "נגד החוק". יש לקוות שלפחות במקרה זה ימוצה הדין נגד מפעילי האתר, שזהותם ידועה לפחות לאנשי משרד העבודה. המרכז הגיש תביעה אזרחית נגד מפעילי האתר".