תפילת הדרך
גם אנחנו, האזרחים, צריכים להירתם למלחמה בתאונות הדרכים. עלינו לדאוג שמכרינו – הן אלה בעלי הביטחון העצמי המופרז, והן אלה שחסרים מיומנויות נהיגה – יירדו מהכביש
בשבת האחרונה, בה נהרגו גיא ויובל ויינר,
התאומים בני העשר, חגגנו בר-מצווה לבארי, אחיין אהוב. זו הייתה שבת של התעלות נפש, שמחה והתרגשות רבה. לשמחה זו היו שותפים בני המשפחה, קרובים ורחוקים, חברים וידידים. רק אחד היה חסר בה על-מנת שהשמחה תהיה מושלמת. ישי ז"ל, תאומו של בארי, שנהרג רק לפני שלושה חודשים בתאונת דרכים.
ה"לי זה לא יקרה" הנורא מכל קרה לנו וקורה כל הזמן לאחרים, ואין נחמה. רק כעס, תסכול, עצב נורא ותחושה שאת המלחמה הזאת (בתאונות הדרכים) אי אפשר להפסיק, אבל צריך לנהל אותה אחרת.
לכל תאונה הסיפור שלה. נסיבות ייחודיות שהצטרפו לאסון. הכותרות מדווחות על סיפורים יוצאי דופן של "נהגת בלי רישיון", "משפחה שלמה", "תאומים", וגם על נסיבות חריגות, "140 קמ"ש בדרך עירונית", "תחרות אופנוענים", "תחת השפעת סמים ואלכוהול" וכיו"ב. סיפורים שהם תמיד קורעי לב ונסיבות שפעמים רבות מעוררות זעם.
הזעם הברור והמיידי הוא כשתאונה מתרחשת בגלל רשלנות פושעת. מהירות מופרזת, פראות, אלימות, אי-ציות לתמרורים ועבריינות תנועה מועדת. אבל בחלק גדול ומשמעותי מהתאונות מדובר בגורם אנושי מסוג אחר לגמרי.
בעיניי, נהגים הססניים, חסרי ביטחון בנהיגה, הם גורם אנושי לא פחות מסוכן על הכבישים. בתוך אלה אני כוללת את כל מי שהוא צעיר מדי, מבוגר מדי, נוסע לאט מדי, לקוי מיומנויות רבות וחשובות הדרושות לביצוע משימת הנהיגה באופן סביר ובטוח.
נהגים מהסוג הזה כל-כך מעצבנים, מתישים, מפריעים ומסבכים את יכולתם של האחרים לנהוג, עד שאפילו אם הם בעצמם לא מחוללים תאונות, הם גורמים להן באופן ישיר ומיידי.
את המלחמה בתאונות יש לנהל, על כן, בשתי חזיתות שוות ערך. החזית האחת – מול הנהגים המועדים בשל עודף ביטחונם העצמי; והחזית השנייה – מול המועדים בשל חוסר ביטחונם. בחזית הראשונה (הקלה יותר לזיהוי) מתמודדות הרשויות בחוסר הצלחה ברור. אך במה שנכשלות הרשויות לעשות, יכולים (וחייבים!) אנחנו, האזרחים, לעשות ולהצליח.
ראשית, אם את או אתה נשוי למישהו שנהיגתו היא מפגע בטיחותי מהסוג הנ"ל (חוסר ביטחון), או הורה, בן, או אח שלו, המלץ לו בחום, אך בתקיפות אדיבה, לרדת מהכביש. ושנית, אם המפגע הבטיחותי הקרוב אליך הוא מהסוג הפושע, מנע ממנו בכל דרך את האפשרות לעלות על הכביש ולרצוח חפים מפשע. וכשאני אומרת "בכל דרך", אני מתכוונת לזה.
בתאונה "שלנו" לא אפשר לשייך את הנסיבות לאף אחד מהגורמים האנושיים. הנהג בעל ניסיון, בוגר ואחראי ככל שרק ניתן. מהירות הנסיעה ושאר הכללים נשמרו בהקפדה ולמרות זאת אירעה תאונה שבניסוח היבש אפשר להגדיר את נסיבותיה כ"כוח עליון". תאונות מסוג זה ימשיכו לצערנו הרב לקרות, אך הסטטיסטיקה מלמדת כי הן מיעוט. השאיפה היא שמעבר למיעוט הרע הזה לא יקרו גם תאונות שתלויות בנו.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
