פתי מאמין במצרים
ניתן לחזות בקלות את השתלשלות האירועים שעלולה להתרחש כתוצאה הכנסת כוח מצרי לרצועה. סופה יהיה גם סוף פירוז סיני
כל פעם שנדמה שממשלת ישראל העפילה לפסגת האיוולת, נגלית פסגה גבוהה עוד יותר. השיא האחרון הוא ההצעה התמוהה להחליף את צה"ל באזור רפיח בחיילים מצרים, שישמרו על גבול וימנעו חדירות אנשים והחדרות אמל"ח, סמים ומגוון אמצעים נוספים שנועדו להזיק לבריאות הציבור בישראל.
זהו רעיון מגוחך ומופרך, הטומן בחובו סכנות כה חמורות וברורות - ללא כל קשר להשקפה פוליטית - שכל הקשת הפוליטית הציונית, מימין ומשמאל, חייבת להורידו מסדר היום במהירות האפשרית.
אם מקובל על כל הסיעות הציוניות שהמשך פירוז סיני הוא מצב רצוי, יש לסכל את ההצעה התמהונית הזו. קשה להעלות על הדעת מהלך שיסכן יותר את המשך פירוז מאשר הזמנה ישראלית לכוח ערבי סדיר לתוך מתחם עזה.
ניתן לחזות בקלות את השתלשלות האירועים שעלולה להתרחש כתוצאה הכנסת כוח מצרי לרצועה. קשה להניח כי תהיה לו די מוטיבציה כדי לעמוד מול הנחישות המוכחת של הפלסטינים להחדיר אמצעי לוחמה, וסביר שלא יחלוף זמן רב עד שאלה יופעלו נגד ישראל. אפשר גם להניח שהפלסטינים לא יירתעו מתקריות האש בקרבת הכוח המצרי, ממש כפי שאינם נרתעים היום מתקריות אש בתוך האוכלוסייה האזרחית שלהם. על כן, סביר להניח שיהיו נפגעים בקרב הכוח המצרי - או מאש חיילנו או מאש הפלסטינים – בשוגג או לא.
מכאן והלאה, לאמת יהיה תפקיד שולי בלבד. לעובדות - מי התחיל, מי באמת פתח באש, מי פגע במי, ומי התכוון למה - יהיה משקל זניח בהתפתחויות בעתיד. עבור המצרים יהיה נתון אחד מרכזי שיאפיל על כל היתר, והוא שחייליה נפגעו במהלך תקרית עם צה"ל. מצדם, יחייב הדבר תגבורת כדי לשפר את ההגנה על כוחותיהם. קווי האספקה הארוכים ממצרים עצמה לרצועה יהוו קרוב לוודאי אילוץ או תירוץ להגדלת-יתר של כוח התגבור, כולל מערכות הספקה ותשתיות,. אבל לא יהיה בכך כדי לשפר את יעילות פעילותם או את עוצמת נחישותם מול הפלסטינים, ושוב ייווצרו תנאים המחייבים את התערבותו של צה"ל.
כאן תתעורר דילמה קשה עבור ישראל: האם עקב חשש לפגיעה נוספת בכוח המצרי יאלץ צה"ל לצמצם את חופש פעולתו ועוצמת תגובתו מול האלימות הפלסטינית, או שמא יסתכן בעוד קורבנות מצרים ובהמשך תגבור הכוחות? גם אם בהתחלה תהיה העדפה ישראלית לריסון שבחלופה הראשונה, המשך פעילות עוינת של הפלסטינים יעורר תביעות גוברות לפעולות מנע צבאיות בדעת הקהל הישראלי.
אין צורך בכושר ניתוח יוצא דופן או בישע נרחב כדי להבין שמצב עניינים כזה יכול להוביל לתגובת שרשרת של פעולה ישראלית-תגבורת מצרית - סחרור שיבשר את סופו של פירוז סיני ורה-מיליטריזציה של חצי-האי כולו מצד קהיר.
אפשר כמובן לטעון שמדובר בספקולציה בלתי מבוססת, מגמתית ופסימית מדי. אפשר גם להניח שהתהליך העגום שתואר לא מוכרח להתרחש. אבל כדי לבסס את הסבירות לכך יש לבסס קודם את הסבירות של שורה טענות מקדימות: שהמצרים אכן ילחמו בחירוף נפש מול הפלסטינים כדי למנוע פגיעה בציונים ; שמצרים אכן תהיה מוכנה לחשוף את חייליה לפעולות נקם של הפלסטינים ואת עצמה לזעם העולם הערבי כתוצאה מלחימה כזו; שקהיר אכן תהיה מוכנה להצטייר כקלגס המדכא והאכזרי כלפי הפלסטינים, הפועל בשירות היהודים; שמוברק ישלים עם פגיעה בחייליו ויעבור על כך לסדר היום.
על זה נאמר אשרי המאמין –או ליתר דיוק, פתי מאמין.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
