דרכים רומיות בנגב

ק"ן טעמים יש לאומות העולם להתרפק על זכרו של קיסר רומי מרקוס אולפיוס טראיאנוס.

לא זו בלבד שהיה הלא איטלקי הראשון שזכה בתואר "קיסר" (היה ספרדי כשר, כי אמו היתה ספרדיה...), אלא גם מימש את חזון אירופה הגדולה, המאוחדת, נטולת הגבולות, זו שמתנאה בפני אומות העולם בעושרה, כורתת בריתות ומפירה אותן, בונה מונומנטים, סוללת אוטוסטרדות, משקיעה, מדברת בשבעים לשון ומשלמת במטבע אחד, מסגננת את האמנויות, מפיצה מעבר לגבולותיה את בשורת תרבותה האלימה והמתנשאת, מספחת את מזרח אירופה, מדבירה כליל את המזרח התיכון לרצונותיה ולכלכלתה ומאיימת דרך קבע על צפון אפריקה.

כל זה לא היה בימיו מתחום התקווה בלבד, כי אז אירופה הרומית היתה בדיוק מה שחולמים עליה היום מי שירשו את נחלאותיהם מיורשיו של אותו קיסר.

ליהודים יש ק"ן טעמים משלהם לתעב את טראיאנוס. לא רק כי חי בין שני החורבנות הגדולים ואישרר במפעלותיו הגדולים את הנואלוּת שבניסיון היהודי להתריס נגד העליונות הרומית, אלא גם כי ברגע שריכוזי היהודים הגדולים מחוץ לארץ ישראל - כבמסופוטמיה וצפון אפריקה - ניסו בכוח הזרוע לפתור את בעיותיהם מול האימפריה, באו צבאותיו וחיסלו בשיטתיות אירופית קלאסית את ה"בעיה" היהודית, כאילו היתוו דרך לדורות הבאים היאך יש לנהוג.

שלא כקרובו ויורשו, איליוס פובליוס אדריאנוס, הוא לא זכה אצלנו לתואר "שחיק עצמות" ולא מצמידים לשמו את הגידוף המיסטי "ימח שמו וזכרו". בעניין טראיאנוס הסתפקנו בסירוס שמו לטרוגיינוס, טרכינוס וכיוצא באלה שיבושים.

בתקופה הקשה הזו בתולדותינו כבשה רומי את הממלכה הנבטית בנגב ובירדן והקיסר ארגן את האזור מחדש. הוא סלל אוטוסטרדות בערב הירדן, שעליהן נעו שיירות הגמלים מערב, נושאות את מטעני העושר האגדי שאירופה כל כך חמדה אז - בשמים, תבלינים, נשים שחורות, מתכות יקרות מאפריקה, נוצות צבעוניות וחלומות אנושיים.

מהדרך הראשית במזרח, Via Nova Trajana, הסתעפו דרכים אל ערי הנמל של הים התיכון, וביניהן כמובן גם אלה שעל החוף שלנו, וכך רוחש הנגב דרכים ששקקו אז חיים וממונות, ושרידיהן - ערי הנגב, אבני מיל, ריצופים, דיפוני סרפנטינות, מצדיות שמירה ושרידים של יישובי חייליהם, שגם שמרו על הדרך, גם תיחזקו אותה וגם גידלו חיטה, אכלו בורגול וחיכו למשכורת החודשית.

יש לנו תיש מגויר

היפה בדרכים, שנותרה עד היום כמופת הנדסי, היא זו העולה מחצבה אל ממשית. היות שהדרך הזו שבתה כנראה עוד לפני שהערבים כבשו את הנגב והשמו אותו, לבד מכמה בדואים קשי יום לא עשו בה שימוש של ממש מזה כ-1,500 שנה. שמה הציורי היה 'נקב א-צפארה', כלומר מעלה שריקת הרוח. כמה נאה השם על הרקע האמיתי של הנגב, שבדמיוננו הבן-גוריוני המגזים משהו אנחנו ממשיכים לחלום על הפרחתו והפיכתו לירוק, משל אנחנו כפותים במימוש חזונו של ישעיהו בן אמוץ מ"יששם מדבר וציה" וכו'.

מגיירי המפה שלנו הפכו את המעלה, כמו גם את המצודות לאורכו, לנושא השם 'צפיר', שהוא תיש צעיר, כאילו אחד כזה הוא חבר הוועדה המחלקת שמות לארצנו...

בגלל קרבתו של המעלה הרומי הזה אל הכביש הבריטי - מעלה עקרבים - נדבק בו השם 'מעלה עקרבים הרומי', על לא עוול בכפו. מעלה עקרבים עצמו הוא מקום עלום, שמוזכר בתנ"ך פעמיים בלבד בהקשר לנגב ואין איש יודע אל נכון היכן הוא ומהו.

והרומים של טראיאנוס? הם, כמו הרומים, רציניים להחריד וחפים מן הדין הסמנטי בטעמי המקרא, לא רק שטרחו וחצבו בהר סרפנטינות מדהימות באיכותן, אלא אף טרחו לדרג את המתלול החלק של רכס חצרה הצונח לעמק נחל צין, כדי שחלילה לא יחליקו הגמלים והחמורים עמוסי הפרקמטיה בעלותם וברדתם אל ממשית וממנה. סביר מאוד להניח ששום מרכבה ועגלה לא עשתה שימוש בדרך שמאות מדרגות חצובות לאורכה, שכן באותה עת, כמו עד עצם ימינו אלה, לא היה מקובל לנוע בעגלות שגלגליהן מרובעים.

הרומים אף הקימו שלוש מצודות דרך קטנות, בהן גרו מקבלי השכר החמושים, לידן גידלו כמה ירקות ובאופן שוטף היו גם צופים ממצד צפיר בראש המעלה אל ממשית ואל חורבת צפיר, מחורבת צפיר בראש המתלול אל מצד צפיר, אל רוגם צפיר ואל מצד סיף על הגבעות בואכה חצבה, ומרוגם צפיר, בתחתית המעלה, אל חורבת צפיר בלבד. מסובך?

איפה זה

במפת הטיולים וסימון שבילים 'צפון הערבה ומזרח הנגב' (מס' 14). למצד צפיר, בראשית המעלה, אפשר להגיע אך ורק ברגל, בשבילים האדום והשחור המסתעפים מכביש מעלה עקרבים, או בשביל הכחול הבא מראש מעלה ימין. לחורבת צפיר בראש המתלול מגיעים, גם כן ברגל, בשביל הכחול הבא ממצד צפיר.

השביל הכחול יורד גם לרוגם צפיר, אך אליו אפשר להגיע גם ברכב, בכביש מעלה עקרבים חצבה (מס'  227).