פרא אציל

מאז שסימה התנקתה מהסם והתחילה לתת לי עונשים חינוכיים - לרוב, מעצר חדר - הפכתי לתולעת ספרים. בגיל אחת-עשרה או שתים-עשרה עברתי מספרות ילדים ונוער לספרות יפה למבוגרים. באותו זמן התחלתי לאהוב את שיעורי הספרות בבית-הספר. כל הזמן התחכמתי עם המורים, התנצחתי אִתם בטונים גבוהים, ולא פעם העמדתי אותם על טעותם. למרות זאת, רובם אהבו והעריכו אותי מאוד, נתנו לי עשיריות וראו בי מחונן.

היו רק שני מקובעים נפוחים - המורים נגיד וכ"ץ - שכל אחד בתורו, זה בכיתה ח' וזה ב-ט', לא סבלו את ניסוחי "החתרניים, הבוטים והאנטי ממסדיים", כהגדרתם. נגיד אמר לי פעם שבחיבורַי אני מצייר את התרבות המזרחית כתרבות נלעגת ואלימה, ושאם הייתי אשכנזי היו מאשימים אותי בגזענות. לא פחות ולא יותר. את ההערה המטומטמת הזאת הוא ירה עלי בגלל חיבור שכתבתי במסגרת השיעור. נגיד הורה לנו לכתוב חיבור של שני עמודים שנושאו שכונת מגורינו. כמו תמיד, הרשיתי לעצמי לחרוג: פרשתי את החיבור על לא פחות משמונה עמודים. אני מתאר לעצמי שנגיד לא קרא את כל החיבור. כשהגשתי לו את ערימת הדפים הוא צעק שאני תמיד חורג מהכללים, ושההתנהגות שלי הופכת להיות בלתי נסבלת.

בחיבור הזה לא עשיתי הנחות, לא לעצמי ולא לתושבי השכונה שלי. את החיבור פתחתי בסצנה אלימה מאוד - ריב שכנים שהתחיל בגלל שטות: חבל כביסה שמתח אחד התושבים סמוך למגרשו של שכנו. הריב התדרדר למלחמת יריות שהסתיימה במותו של מותח חבל הכביסה. את הסצנה הבדיונית תיבלתי באינספור קללות גזעניות ששמתי בפי הדמויות. הקללות הגזעניות הן לא בדיוניות, יש דבר כזה בחיים, לא המצאתי שום דבר. יש עירקים שמתנשאים על מרוקאים, מרוקאים שמתנשאים על טורקים, טורקים שמתנשאים על תימנים ותימנים שמתנשאים על כולם. לא ניסיתי לייפות או להסתיר את העובדה המחורבנת הזאת. אבל בשביל נגיד הפכתי לגזען. אם הוא היה קורא את כל החיבור הוא לא היה זורק את המילה הזאת. כי למרות ששתלתי רוע ואלימות באופיין של חלק מהדמויות, לדמויות אחרות, שמופיעות בהמשך החיבור, הענקתי לב חם, רגיש ואוהב אדם.

המורה כ"ץ, אחד החְנַאגִ'ים הגדולים והמשעממים שהכרתי, כינה אותי באחת ההתנצחויות בינינו פרענק מפגר. כ"ץ היה מסכן אמיתי. קודם כול הוא לא היה יכול לראות שחור מול העיניים, וחוץ מזה, כבר שנים הוא מנסה, ללא הצלחה, לכתוב רומן. אומלל, באמת אומלל - גם גזען וגם מתוסכל. סובל מכל הכיוונים. במקום להיות סופר, נאלץ ללמד פרענקים ספרות.

יום אחד התווכחנו על איזה ספר ששכחתי את שמו. בספר הזה מפליג הסופר הנודניק בתיאורי נוף - עמודים שלמים שורף על תיאורים מתייפייפים וטרחניים של פרחים, גבעות, הרים, ומזג אוויר - שהופכים את כולו לזריקת הרדמה. ולא שיש לי משהו נגד תיאורי נוף. נהפוך הוא. אני אוהב שמדי פעם יש אתנחתא בעלילה לטובת תיאור הנוף שבו היא מתרחשת. אבל לתאר נוף רק לשם ההתייפייפות, זה נראה לי עלוב. כבר אז ידעתי להבחין מתי התייפייפות נועדה לקיים את עצמה ומתי היא בעלת משמעות.

ב"מדאם בובארי", למשל, שקראתי לראשונה בגיל הבר מצווה, ומאז ועד היום - אני בן עשרים ואחת - הספקתי לקרוא פעמיים נוספות, תיאורי הנוף מחשמלים, ומוסיפים ממד לאישיותה המופרעת והמורכבת של הגיבורה. אבל לא כל סופר הוא פלובר. "אפילו את התחת זה לא עניין לי, אבל זה הרדים אותי יופי בלילה," סיכמתי, על רקע קולות הצחוק של התלמידים, את דעתי על אותו ספר שלמדנו.

כ"ץ, שהילל ושיבח את השעמומון המתיש הזה, לא יכול היה לסבול את הערתי. הוא אמר שאני מתנסח באופן פרובוקטיבי, ושצריך לזרוק אותי ואת דעותי לפח אשפה. כשהוא אמר לי את זה צחקתי ביתר התגרות, הבאתי עליו תנועת ביטול ואמרתי שאני משתין עליו בקשת, ושמורים שמרנים כמוהו צריכים לצאת כבר לפנסיה. העתיק הזה שמע את הדברים והאדים כולו. בשפתיים רועדות כינה אותי פרענק מפגר וחצוף, וציווה עלי לצאת מהכיתה ולהירשם אצל המנהל. המשכתי לצחוק עליו בפרצוף, וכשהייתי ליד הדלת אמרתי לו שעולה ממנו ריח של גופרית ושזמנו עבר מזמן. ההערה האחרונה טלטלה לכץ את כל החפצים בקופסה. הוא הצטרף אלי לחדרו של המנהל ותבע ממנו להעיף אותי משיעוריו.

מנשה לוי, המנהל, שמע את התלונה ושאל אם אני רוצה לומר משהו להגנתי. אמרתי למנשה שבסך הכול הטעמים שלי ושל כץ שונים, ושזה טבעי, כי הטעמים של הסבא והסבתא המתים שלי, בכל התחומים בחיים, היו גם הם שונים משלי. ממש כמו שהטעמים שלי ושל נכדי, שעוד לא נולדו, יהיו שונים. המלצתי לו לקבל את זה באהבה. "לדעתי, אם הזקנים יפתחו קצת את הראש, ולא יהיו מקובעים כל-כך, החיים שלהם ייראו אחרת," המשכתי להתפלסף, "הם יהיו פחות מבוהלים ומתוסכלים מהדור שלנו... ההיסטוריה מלמדת אותנו, ואתה, המנהל לוי, העברת לנו את זה בשיעורים שלך, שאי אפשר לעצור את הזמן ואת התמורות שהוא מביא אתו, גם אם זה מאיים על זקני השבט..." הסתכלתי על כ"ץ והוספתי, "הפחד שלך מאוד ילדותי... אל תפחד, אני לא דור חדש שלא ידע את יוסף. אני יודע שהדור שלך תרם תרומה גדולה למדינה ולתרבות... אבל תנו גם לנו, בדרך שלנו, להביע את דעתנו. אל תרגישו מאוימים, ותשימו מקלות, בגלל שהדעות שלנו או צורת ההתנסחות שלנו שונות משלכם! בלי שתשים לב, זה הופך אותך וטיפוסים כמוך למגוחכים!"

"הדעות שלכם פשטניות וההתנסחויות שלכם חוצפניות!" כ"ץ נבח, "אתם דור שמשחית את השפה והתרבות. אתם דור הכוּסית והיאללה ביי! זאת וולגריזציה של תרבות, ולא תרבות! אני ובני דורי לא בהינו בקליפים ושעשועוני טלוויזיה מטופשים ומשחיתים. גדלנו על חכמת הספר, וזה ההבדל בינינו."

"אני בטוח שאתה ובני הדור שלך קראתם יותר ספרים ממני ומבני הדור שלי. ואני אחד שקורא ספרים יותר מאשר בוהה בקליפים. אבל אני רוצה לומר לך שכמה שאתה משכיל, את החכמה שירשתי מאבא שלי - חכמת הלב, הסבלנות והסובלנות, הרגש והרגישות - אתה, מר כ"ץ, לעולם לא תצליח לרכוש, גם אם תקרא את כל הספרים שנכתבו מתחילת ההיסטוריה."

כ"ץ נחר בלעג והעביר עלי תנועת ביטול.

הסתכלתי עליו, נענעתי בראשי, ואמרתי בזלזול, "אתה פלצן נכה רגש!"

"אתה רואה?" כ"ץ התבכיין על מנשה, "הוא כל הזמן מנבל את פיו. אני לא רוצה אותו בשיעורים שלי, הוא גורם משחית וחתרן בלתי נלאה. דומה שמרדנותו היא אך ורק לשם המרדנות!"

מנשה הסתכל עלי ואמר בהיגוי תימני מוטעם ובטון הפדגוגי המפורסם שלו, "אלי, אתה נער מאוד נבון ודעתן. יחסית לגילך, יש לך כושר ביטוי מעורר התפעלות. אתה יודע שמאוד שמחתי שבחרת ללמוד בחטיבה שלנו ולא בחטיבות הצפוניות. אבל למה אתה הורס? למה ניבול הפה? למה כל העקיצות האלה, שאתה יורה לכל עבר? למה השפה הגסה, הבוטה והפוגעת? אלי, בגלל שאתה נבון כל-כך, חשוב לי שתבין שזה חלק מהחורבן שלנו, המזרחיים, השפה הבזויה הזאת שאתה משתמש בה."

כ"ץ העלה חיוך קטן של ניצחון.

"זה אולי חלק מהחורבן," אמרתי למנשה באדישות, "אבל זה גם חלק מהאמת. ולא רק של המזרחיים. תפתח את העיניים ותנקה את האוזניים. כולם מדברים ככה. אז אל תנסה לשייך את החורבן רק לצד המזרחי. תסתכל על כ"ץ, הדיבור הזה שלך מעלה לו חיוך על השפתיים. אתה נותן לו כוח מיותר, כמו שעושים רוב החברים שלך המזרחיים המקצועיים."

כ"ץ, ששפת גופו זעקה כל השיחה, מה אני ושכמותי עושים כאן בכלל, אמר למנשה שאני "סתם פרא אציל שחי בציוויליזציה אחרת", ומנשה, שגם הוא היה או-טו-טו בפנסיה, חזר אחריו על הביטוי והנהן בהסכמה. חייכתי בזלזול כששמעתי את הכינוי שהלבישו עלי שני המאובנים האלה, ונזכרתי בפרא אציל אחר, שלולא הישירוּת שלו, הנקייה מפוזה, ובעיקר העירום, משוכנע עדיין שהוא לבוש בגדי מלוכה יקרים. השמעתי קריאת גיחוך והבאתי על שניהם תנועת ביטול ארוכה.

מתוך "פרא אציל" מאת דודו בוסי, הוצאת "כתר".

דודו בוסי נולד בשנת 1963 בשכונת התקווה בתל אביב. למד משחק בסטודיו יורם לוינשטיין. "פרא אציל" הוא ספרו השני. קדם לו הרומן "הירח ירוק בוואדי". בוסי הוא חתן פרס לסיפורת חדשה של "עם עובד" לשנת 2000.