אימוץ על תנאי
החלטת בית המשפט להחזיר תינוק בן שנה להוריו מולידיו היא חריגה, אבל אסור שחריג כזה יקרה. לא לעיתים רחוקות, לא לעיתים נדירות ולא בכלל
פעמיים בשנים האחרונות שמנו פעמינו אל סניף השירות למען הילד הקרוב למקום מגורינו. פעמיים בלב רועד, בהתרגשות עצומה, בשמחה ובחרדה. ומרגע ששבנו הביתה בידיים מלאות, מוצפים ברגשות אהבה שקשה לתאר, לא הפסקנו לחשוב ולדאוג מהאפשרות שהאנשים שהולידו את הילדים שלנו יתחרטו על מסירתם לאימוץ.
זר לא יבין זאת. לילות וימים של שגרת הורות מלווה בשאלות של "מה יהיה אם". אני זוכרת את עצמי עושה פעולות יומיומיות ומתלבטת פילוסופית בשאלה עד איזה גיל לא ייגרם לילדים נזק מהיפוך התהליך? שלושה חודשים? חצי שנה? שנה וחצי? עד מתי החזרתו למולידיו תהיה יותר מועילה לו מאשר מזיקה? ומתי נקודת האל-חזור? הייתי מסתכלת בילדיי ולא יודעת מה התשובה הנכונה. הנכונה לטובתם.
זר לא יבין זאת. גם לא כבוד השופטים הנכבדים, שהחליטו אתמול להחזיר תינוק בן שנה להוריו הביולוגים, וכנראה גם לא כל פקידי הסעד והרשויות העוסקות באימוץ. שאלת ה"מה יהיה אם" הזו, אסור לה שתהיה אפשרית בכלל. אסור לה להטיל צל מאיים על הורים וילדיהם ועל שגרת ההתחברות הטוטאלית ביניהם. איזה הורה מאמץ יוכל שלא להתחבר אל ילדו מתוך תחושת ספק? ועד מתי? רק עד קבלת "צו אימוץ"? אולי עד גיל שלוש? מי קובע? חריג כזה אסור לו שיקרה. לא לעיתים רחוקות, לא לעיתים נדירות ולא בכלל.
החלטת בית-המשפט היא החלטה בעייתית ביותר. היא קורעת קרע גדול ביחסים שבין מאמצים לשירותי הרווחה, ומוסרת מסר איום ונורא לנשים שבמצוקתן מחליטות למסור את פרי בטנן לאימוץ: "אפשר להתחרט". ולמרות הניסיון הספציפי לפעול לטובת הילד האחד המסוים הזה, יש כאן פגיעה עצומה בהמון ילדים אחרים. ובהוריהם.
אני מנסה לגייס את כל רגשות החמלה והחסד כלפי מי שמסרו במקרה הזה את ילדם לאימוץ וחזרו בהם. יש לי אמפתיה מוחלטת כלפי מסירת הילד לאימוץ, ואני בטוחה שהיא נעשתה מתוך מצוקה גדולה (אני לגמרי בטוחה שמולידים המחליטים למסור את ילדם לאימוץ חיים כל חייהם בתחושה קשה ובייסורים), אבל המעשה של קריעת הילד מהוריו אינו ראוי לאותה חמלה. רק כעס גדול וטינה כלפי מי שמנהלים את חייהם הבוגרים ברשלנות פושעת.
מסירת ילד לאימוץ היא תהליך שחייב להיות "בלי חרטות". מרגע שנמסר ילד להוריו אי אפשר "להחזיר" אותו. השרות למען הילד הוא לא ספריית השאלה. את כל הבירורים, הבדיקות וצווי בית המשפט הרולוונטיים צריך לגמור קודם לכן. שאם לא כן יתמעטו מאוד ההורים שיסתכנו באימוץ, וכל אישה במצוקה זמנית תיהנה מיתרונות התהליך המתעתע. ורק לילדים, שהחיים ממילא זימנו להם אתגרים לא פשוטים, יהיה יותר קשה.
לבי עם ההורים הנקרעים מילדם הבוקר, ולבי עם הילד הנמסר לאנשים זרים. את טלטלת הבוקר הזה עוברים יחד איתם כל מי שאימוץ הוא סיפור חייו. זר לא יבין זאת.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
