אחי הערבים ישראלים
לפעמים, כשאני מבקר במקומותיכם, נדמה לי כי אתם הישראלים הישנים. המקוריים. מכתב לערבים בישראל, שיהיו איתנו פה לנצח
בזמן האחרון, כמעט פעם בשבוע, אתם מטולטלים בבהלה מאיזו הצהרה מיניסטריאלית. שרון, נתניהו, ליברמן. נדמה כאילו מחר עם שחר תועברו במשאיות מכפריכם, באיזו נכבה חדשה אל מעבר להרי החושך או אל מעבר לגדר. יבוצעו חילופי שטחים או חילופי אוכלוסין, ליברמן בעד טיבי, טייבה תמורת יצהר. זה הדיבור של 2004.
כי אחרי שהבעיה הפלסטינית נפתרה על הצד הטוב ביותר, בעזרת מסוקי אפאצ'י, חיסולים, התנתקות, חומה, גדר וסיכולו הממוקד של השייח' בכיסה הגלגלים, מה נשאר לנו לפתור? רק את בעיית הבעיות: הערבים שבקרבנו, מיליון אזרחי ישראל המוסלמים.
אתם, ששוב ושוב נקראתם גיס חמישי, סרטן, סוס טרויאני או בלשון משרדית רכה: המגזר, אתם, שחייתם שנים תחת עול של ממשל צבאי ומושלים דוברי ערבית עילגת. שגם אחר-כך נותרתם תמיד אזרחים תחת חשד תמידי. שכל שיחת רדיו אתכם מתחילה בתביעה לגנות את הפשע האחרון שביצעו אחיכם מן המוקטעה.
אתם ערביינו הביתיים, אתם שלמדתם בבתי-הספר שלנו תוכניות לימוד כה יהודיות עד שחלקכם מדברים באידיש מתוך שנתם, שבסיוטי הלילה שלכם אתם נאבקים בקוזאקים משירי טשרניחובסקי. אתם שכנינו מהמשולש הקטן והמשולש הגדול, מאם הפחם ומכפרי הגליל ומערי העוני של הנגב. אתם הבוחרים הנאמנים שניצודים מדי קמפיין בתוכניות גרנדיוזיות להשוואת תנאי חיים, אתם שהשב"כ ממליץ להעניק לכם שוויון זכויות מיידי, לרבות זכותו היסודית להאזין, לעקוב ולחקור.
ובכל זאת אתם פה. חיים ועובדים ומחכים לטוב. לפעמים אני חושב שרק יהודי יכול היה לעבור מסכת חשדות כזאת, לא מעט עלילות דם ומאסרי שווא וטיהורים מאוחרים, ובכל זאת להישאר במקומו.
כופפתם קומתכם בכל פעם שנעצרו כמה חשודים מכלל העדה, ושר או קצין קמו והפילו את עוונכם על ראש העדה הגדולה כולה. לא יצאתם לרחובות, זולת ביום האדמה ובעוד כמה מועדים בוערים. הבלגתם, למדתם והפכתם לישראלים. כל-כך ישראלים עד שלפעמים, כשאני מבקר במקומותיכם, נדמה לי כי אתם הישראלים הישנים. המקוריים.
אולי זו הכמיהה של המיעוט להידמות לרוב, אולי זה הלקח מתוכניות הלימוד שלנו, מחייכם הממושכים לצידנו, אולי מהיכרותכם עם ירדן, סוריה ולבנון שסגרה את הרצון לחיות בהן. אולי כל אלה יחד הפכו אתכם למין מיעוט יהודי בארץ ישראלית. הרצון להשתייך: מלכת היופי, קבוצת כדורגל, ציירים, קבלנים, פועלים בוני ארץ. רצפינו וטייחינו. שדרים, שחקני תיאטרון וקולנוע, זמרות, במאי סרטים. מחזאי סופר מצחיק כמו אמיל חביבי, שמעטים כמוהו הפליאו לתאר את יחסינו המורכבים, המוזרים לא פחות משהם עצובים.
כשאני חושב, אחי ערביי ישראל, על כל שנות הנישואים הבעייתיים שלנו, על כל מערכת היחסים רבת הסתירות, הנבואות המגשימות עצמן, הריבים, העלילות ההדדיות; כשאני מביט בגגות הרעפים שלכם, בשמחתם של בני סכנין המנצחים; כשאני מקשיב לפוליטיקאים שלכם שלמדו כל שטיק וטריק ועוד הוסיפו קורטוב משלהם – אני יודע כי אתם פה איתנו לנצח. לעולם לא תלכו. עברנו הכל ביחד והיינו לבשר אחד. שום שר לא יפריד בינינו. אם יתמזל מזלנו – יחד נחיה. ואם לא יתמזל – יחד ניפול.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
