צפת: לא רק בגלל הרוח
העיר מציעה למטיילים הרבה יותר מאוויר הרים מחיה נפשות וקברי צדיקים להשתטח עליהם. לצד מרכז אמנותי פורח ורובע עתיק עם היסטוריה מרתקת, מגלים כאן כל פעם מחדש בתים עם נשמה ואנשים שיודעים לספר סיפור. גם לאכול לא חסר מה
| בגלל הנוף |  | בגלל המים | | בגלל האוכל | | |
אחד מעקרונות הקבלה קובע שכל מקום סופג אנרגיה. על כל אחת מהערים הקדושות נאמר כי היא מקבילה לאחד היסודות: חברון היא עפר, בגלל מערת המכפלה; טבריה היא יסוד המים, בגלל הכנרת ובאר מרים האגדית; ירושלים מיוצגת על-ידי האש, בשל התפילות הבוערות שעולות כלפי מעלה; וצפת, העטופה אוויר טהור וצלול, היא יסוד הרוח. אז אם רוח זה כל מה שיש לצפת להציע, כדאי לבקר בה? התשובה היא כן, מאוד.
צפת היא השטעטל היהודי שלנו, עיירת ימי ביניים חיה ותוססת שרק צריכה ללמוד איך לשמר את יופיה ואווירתה. אולי כדאי להתחיל את הטיול בחוצותיה במעשיה שסיפר לי יעקב חדד, צפתי במקורו ובעיקר בנשמתו, שיושב בגלריה שבעבר היתה מקום מושבו של הצייר משה קסטל.
"במאי אחד חיפש טיפוס יהודי לצילומי סרט על עיירה. הוא בא לצפת ומצא בדיוק מה שחיפש - טיפוס מזוקן, מסמורטט, קבצן. אמר לו: 'שמע, אני צריך אותך לסרט, הנה קח אלפייה, אני בא מחר'. הוא מגיע למחרת, לא מוצא את הקבצן ושואל איפה הוא. בא איש נקי ומגולח ומודיע: 'זה אני. בכסף שנתת לי התרחצתי והתגלחתי'". והמסקנה - טוב שיש כסף לפיתוח, אבל חשוב מאוד לשמור על הקיים.
אם הסוד הוא באיזון ובהרמוניה, אז משהו מתחיל לזוז בכיוון הזה בצפת, אם כי בנקודות מסוימות העסק עוד מקרטע. רובע האמנים, למשל, יפהפה ומרגש. הרובע בו מתגוררת האוכלוסיה הדתית מרגש לא פחות, אבל אתה לא יכול להימנע מלראות את האדניות העזובות, את קווי ההשקייה המדולדלים, את חוסר הטיפוח וחוסר החן בבתים ובחצרות.
מדיטציה מול קברי צדיקים
השכמתי לסיור שחר, מרוויח את הרגעים שבהם האוויר באמת נקי וצלול. תחת כל גבעה יושב בחור דתי ועושה מדיטציה מול קברי הצדיקים הפזורים בנוף. ירדתי ממלון 'רימונים' הנעים - במיוחד החדרים במבנה הישן, מול חצר מלאת ורדים וגפן עתיקה - לעבר כיכר המעיין הרדום. זהו מעיין משונה שיכול להתעורר לפתע כמו גייזר ולמלא את כל הבריכה שלידו בחצי מטר של מים. ליד הכיכר הנאה בלב רובע האמנים נמצא הבית הידוע של אריק מחקה החיות. קל לזהותו משום דמויות הציפורים המפוסלות. זהו גם שריד לתקופה של שנות ה-50 וה-60 במאה שעברה, כאשר צפת היתה בירת האמנים והמועדונים.
הליכה קצרה מכאן מביאה אותנו אל הגן הקסום - כיכר קטנה עם אמפיתיאטרון קטן, גן משחקים ובית 'בייגל צפת', שם שוקד אופה על בייגלעך בעבודת יד כבר 40 שנה, במקום שפועל כבר 170 שנה באותו אופן.
המעבר אל האזור שבו מתגוררים החרדים הוא חד. מכל עבר נשמעים קולות של ילדים הלומדים תורה. עצרתי ליד 'חדר' בסגנון התימני, ממש כמו במקורות. הילדים, ולא כולם תימנים, לומדים ממורי בשיטה הישנה, כמו שלמדו בתימן: סביב ספר אחד יושבים ארבעה תלמידים וכל אחד מהם קורא מזווית אחרת. אחד כרגיל, אחד במהופך, ושניים מהצדדים.
ברחוב האר"י שוכן 'אסנט', מרכז למיסטיקה יהודית בגליל. אייל ריס, מנהל מרכז המבקרים, מייצג את מה שקורה בחלק הזה של צפת, ולא רק בגלל החיוך המאיר אלא בעיקר בגלל הסקרנות שלו לאנשים שמגיעים. מייסדי המרכז היו חבר'ה יהודים אמריקנים בוגרי שנות ה-60 ופסטיבל וודסטוק, שחיפשו את התשובה במקורות. הדגש כאן הוא על חוויה בלתי אמצעית: "להרגיש", כמו שאומר אייל, D.J תל-אביבי ידוע לשעבר, "את כל העסק מבפנים".
ההתנסות בחוויות המיסטיקה היא דרך תנועה, הילינג, אמנות, ציור, וכמובן ובמיוחד תוך טיולי התבוננות בטבע וטבילה במעיינות. המחירים כמעט מגוחכים: אפשר להגיע למרכז לשלושה לילות (כולל ארוחות מלאות, סדנאות טיולים וסדנה של צופן אישי על פי הקבלה) תמורת 280 שקל לאדם. נכון, התנאים קצת ספרטניים, אבל במקרה זה - זאת לא הנקודה.
כמו שבאנו לעולם
כדי ליצור מכנה משותף ירדנו לטבול יחד במעיין של האר"י הקדוש. טבילה במעיין נחשבת לטבילה הטובה ביותר, משום נגיעת המים בנימי הארץ. בדרך עצרנו בבית הכנסת הספרדי של האר"י, שבאופן מפתיע היה פתוח. הגבאי סיפר על גומחה בה היה האר"י מתפלל, שנשמרה נעולה עד שבא הבאבא סאלי וביקש להתפלל במקום. אמרו לו שהתפילה היא סכנת מוות משום העוצמה שבמקום, אז ליתר ביטחון הוא קשר את עצמו לשמש שלו, שנשאר בחוץ. אחרי התפילה יצא הבאבא סאלי בשלום, ומאז המקום פתוח לקהל.
שאלתי את אייל איך טובלים. "כמו שבאים לעולם", היתה התשובה. טבלנו במים הקפואים ארבע פעמים טבילה מלאה, כנגד כל אחד מן היסודות. אחרי זה שכחתי לגמרי את התלות המוחלטת שלי בקפה של בוקר.
המשכתי לשוטט עם אייל בסימטאות צפת. דיברנו על יעקב קאשמאכר, 'עושה הדייסה', שהיה פועל-במה של פרנק זאפה האגדי והיום הוא אמן ציור קבלי. המשכנו לביתו של דוד פרידמן, צייר קבלי שמשתמש בעיקר בצבעי מים, מביא רעיונות מהקבלה ומתרגם אותם לאמנות. דוד משחק על הקשר בין גימטריה לגיאומטריה. למשל: משולש, עיגול וריבוע הם שלוש ואחת וארבע, שהם גם 3.14, שהוא הפאי הידוע במתמטיקה. אם מחברים את ערכם מקבלים 8, שאם נטה אותו על צידו הוא סמל האינסוף. אחרי שירדתי לעומק העניין, דוד הוציא את המנדולינה והפיק כמה נעימות ג'ז חסידיות מפתיעות.
בחוץ פגשנו את באנג'ו בילי מאוסטרליה, שהחזיק ביד ספר על סודות קבליים ואמר לי שכל התשובות נמצאות בו. חלפנו על פני חווה רחל סבן, נגנת כינור שהתגלגלה בכל האשרמים בעולם אבל היום מופיעה לפני נשים בלבד.
עם הרוחניות בא התאבון
חזרנו אל 'אסנט' ועשיתי איבחון ממוחשב של הצופן האישי שלי, על פי שמי ותאריך הלידה. מה שהיה בעבר לוקח לקבוצה של רבנים חצי שנה, נמשך היום כמה שניות, במחשב. יצאתי טוב, אגב.
עצרתי לאכול פריקסה, סנדוויץ' תוניסאי בעברית, אצל זהבה ברחוב ירושלים. למי שלא מכיר, פריקסה היא לחמניה מבצק רך ואוורירי, מטוגנת עד להזהבה ומלאה בסלטים למיניהם. היה טעים.
חזרתי אל רובע האמנים. שתיתי תה לואיזה בגלריה של קסטל עם יעקב חדד ועם אילנה פרנל-פרנקל, אלמנתו של הצייר הידוע יצחק פרנקל. דיברנו על ימי הזוהר של האמנים בצפת, בעיקר על פרנקל שחלם על צפת והקים כאן את בית הספר הראשון לאמנות. מי לא למד בו: שטרייכמן, וסטימצקי, וציונה תג'ר, וקסטל ולבנון. וגם דיברנו על הימים שבהם מארק שאגאל הלך כאן ברחובות וצייר ילדים דתיים.
וכך הגיעה לאיטה שעת הערב והיא היתה קסומה לא פחות. מרוב רוחניות ואמנות התעורר התאבון שוב, אז עליתי למסעדת 'גן-עדן' על הר כנען. יעל היא דור שלישי של טבחיות. סבתא שלה בישלה במסעדת 'גורגון' בתל אביב, לאמא שלה היתה מסעדה ליד עמוקה ('הבית בקצה הנוף') והיא עצמה בחרה במיקום הרומנטי והשלו הזה והקימה את המקום היחידי בצפת שפתוח כל יום.
טעמנו מנות ראשונות של כיסונים. באנטיפסטי, גולת הכותרת, היו קישואים מוקפצים ברוטב עדין וסלט טבע עם תאנים מוקפצות בשמן זית וגבינת חלומי. המומחיות כאן היא דגי הדניס, למשל ברוטב שמנת וצלפים. גם הרביולי הממולא בגבינת עיזים היה נפלא. לקינוח הגיעה עוגת מוס שוקולד-מריר שהורוותה בוויסקי.
אחרי האוכל סיכמתי יום מצוין של איזון בין רוחניות למעש, בין טבילה לאנטיפסטי. מומלץ.
לפנייה לכתב/ת 
