רופאים ללא גבולות
איך הופך פלוני, במסלול שבין שנה א' בבי"ס לרפואה ועד הפנסיה, מאדם ובן אדם שרוצה להועיל ולהביא מזור לחולים, לרופא רודף שררה וממון, אדיש ונטול חמלה?
גזר הדין של פרופ' יקירביץ'
עורר סערה לא רק בציבור הכללי, שאת שאט הנפש המצטברת שלו מעריצותם של הרופאים ומערכת הבריאות אין לו דרך לבטא בשגרה, אלא גם בעולמם הסגור של הרופאים.
בשיח הפנימי הזה שבין הרופאים מדובר על עיוות משפטי שאינו מבדיל בין רשלנות (פושעת או לא) להריגה, שמצא קורבן (אמנם לא תמים) ומנפנף בו "למען יראו וייראו", ובעיקר על ה"טמטום" של יקירביץ', ש"כנראה הצליח לעצבן את השופט" עד כדי כך שזה גזר את דינו ללא שום פרופורציה. כך או כך, ברור לכולם שהפרסונה הספציפית לא שונה בכלום משאר הרופאים במעמדה. רופא טוב, שהוא גם מקצוען מהמעלה העליונה וגם בן-אדם, הוא מצרך נדיר מאוד במערכת הרפואית בישראל.
וכיוון שכך, ראוי לשאול למה ואיך. איך זה קורה שבדרך המקצועית והאישית, במסלול שבין שנה א' בבית הספר לרפואה ועד לפנסיה, עוברים אנשים טרנספורמציה מהותית שמשנה את יסודות הסקרנות המדעית והרצון להועיל, ויוצרת תאוות שררה, ממון, כוחנות ואדישות גמורה למצוקות הזולת.
ובכן, מעבר ליצר הרע, הפעיל אצל אחדים יותר מאשר אצל אחרים, מתקיימים תהליכים אוניברסליים בהכשרת רופאים בכלל, ובישראל בפרט, המשחיתים את היכולת האנושית הבסיסית לאמפתיה, מחדדים את חושי ההישרדות התחרותיים ומפקירים את הרופא הצעיר בג'ונגל הבלתי אפשרי של החיים.
בין התהליכים הללו צריך למנות את שנות הלימודים הרבות והמתישות (רופא מומחה מתחיל את דרכו בגיל 35), שבמהלכן מקימים משפחה, מנסים להתפרנס מעבודות מזדמנות, מתחרים עם שותפים לעבודה על כל משימה מקצועית שעוברת במסדרון, מפרקים משפחה וישנים שמונה שעות בשבוע. כל זה בזמן שמנהל המחלקה והרופאים הבכירים האחרים מפעילים אותך חופשי במשימות בירוקרטיות.
במקביל, המערכת הביתית (זו שאמורה לתמוך באיש הצעיר ובדרכו המקצועית) קורסת תחת נטל הכעסים, החיים כמשפחה חד-הורית לא מבחירה, הפרנסה המצומצמת והאחיות המצודדות שנמצאות בקרבתם (נתון סטטיסטי אותו לומדים סטודנטים לרפואה שנה א': נשות הרופאים נוטות יותר מנשים אחרות לאשפוזים פסיכיאטריים, לדכאונות והתאבדויות).
רופא צעיר, מוכשר במיוחד, בעל מוטיבציה מוגברת, צולח את כל אלה ומתמודד יום יום עם אובדנים, כשלונות, טעויות, ניסיונות ומאמצים שלא עולים יפה. כל אלה מקהים את חושיו ומפתחים בו אדישות הולכת ומצטברת, שהכרחית ליכולתו לתפקד היטב כרופא, אך מחיר במדד האנושיות גבוה. על כל אלה יש להוסיף את השיטה הישראלית הייחודית של מתן שוחד - שיטה שפיתח הציבור במטרה להבטיח את הטיפול הטוב ביותר בעזרת דחיפת שטרות לידיו של הרופא.
רופא שחצה את גיל הארבעים, שילם את כל המחירים האפשריים על הדרך המקצועית שבה בחר, הגיע לראש הפירמידה בתחומו, עדיין אינו יכול לפרנס את משפחתו בישראל ללא קומבינות ייחודיות או שוחד (ראוי לציין שברבות מארצות המערב מרוויחה אחות מתחילה יותר מרופא ותיק בישראל). כך יוצא שאם אתה ראש מחלקה, אתה אמנם מקצוען מהמעלה הראשונה, אבל החבילה הזאת כוללת הכל: אדישות, תחרותיות, כוחניות, משפחתיות שחוקה ופעמים רבות גם קבלת שוחד.
והציבור הישראלי רצוי שלא יצקצק בלשונו בצביעות. מה, לא אתם דחפתם את הכסף לידו של הרופא? התלוננתם מייד כשהוא דרש מכם תשלום מיוחד או רק לאחר שהניתוח לא הצליח? מחיתם כשהוא התנהג כלפיכם בגסות רוח? אז מה אתם מתפלאים?
יעל משאלי, אשתו של ד"ר דוד משאלי, מנהל יחידה לניתוחי לב ילדים בבית החולים "שיבא"
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
