פרתי הקדושה ופרתו הטמאה
פסיקת החזיר מטרידה פחות מעליצותם של "הנאורים", המתעלמים מן המיתוסים שמשעבדים אותם
בני המגזר החילוני, אלה הנוטים לתמוך בשינוי ובמרצ, עלצו על פסיקת בג"ץ בעניין
מכירת בשר חזיר, כי ראו בה ניצחון במערכה על חופש הפרט. אני משער שרוב החוגגים היו מתקוממים על פסיקה המתירה להקים משחטות לכלבים, למרות שבשר "ידידו הטוב ביותר של האדם" אהוב על מהגרי העבודה הפיליפינים והסינים. ללמדך כי לכל תרבות יש פרות קדושות ופרות טמאות, והכוונה היא לאו דווקא למיני מזונות.
למשל, בני המגזר הנזכר לעיל חושדים בטקסים ובסמלים וסולדים ממערכות חינוך המתמסרות להשלטת זיכרון לאומי אחד ויחיד. לעומת זאת, הם שופכים את חמתם על אנשים שאינם קופאים על עומדם בזמן צפירות הזיכרון. הם שבים ומזדעזעים בגלל סקרים המוצאים כי תלמידי בתי הספר אינם מכירים כלל את תולדות הציונות והמדינה, אבל מעטים מהם מחשיבים וזוכרים את תולדותיה של האומה מאז בואו של אברהם מחרן לארץ כנען.
הם קיבלו בשמחה את הצעת החוק המבקשת לציין בחג לאומי את יום הולדתו של הרצל, אבל לגלגו על שרת החינוך הדורשת לכפות את הנפת דגל המדינה על מוסדות ציבור ביום העצמאות. הם מחשיבים מאוד את הנצחת "מורשת רבין", אבל רובם אינם יודעים מיהו גדליהו שבגלל רציחתו על-ידי יהודי, לאחר שנבוכדנאצר כבש את הארץ, שובץ יום צום בלוח השנה שלנו.
הם חשים באילו מקרים מותר למדינה להתערב באורחות חייו של הפרט, מה יש לזכור ומה אין צורך להעמיס על הזיכרון, מה חשוב ומה טפל. מעטים מאוששים את תחושותיהם בנימוקים רציונליים והנימוק הנסתר הוא "לנו הכוח".
ייתכן שפסיקת בג"ץ בעניין מכירת בשר חזיר היא פתרון סביר במדינתנו מרובת התרבויות, אבל אם כך, עלינו להתיר גם הבערה של דגלי המדינה במקומות יישוב שבהם רוב התושבים שוטמים את המפעל הציוני.
לדידם של יהודים ומוסלמים אדוקים, נוכחותו של בשר חזיר בסביבתם הקרובה מכעיסה יותר מחילולו של דגל, ואכן ההתרחקות מבשר חזיר היא מעשה סמלי ששורשיו עמוקים לאין שיעור משורשיו של דגל המדינה. שורשיו כה עמוקים, עד שהם יורדים גם אל קרקעית נשמתם של חילונים רבים, אוכלי טרפות ובועלי נידות, הנמנעים מן החזיר כאות אחרון לדבקות באורח חיים יהודי.
ויש אחרים, שאינם מדירים את חיכם מן הבשר הזה, אבל הם נוהגים להשתמש בכינוי "לבן" כמילת צופן של חבורת כופרים סודית. הם חושקים בבשר, אבל נראה שבתוך לבם הם מכירים בכך שמוטב להצניע את תשוקתם, כפי שנואפים מצניעים את מעשיהם.
הפסיקה אינה מטרידה אותי כפי שמטרידה אותי עליצותם של "הנאורים". הם מיטיבים להצביע על הסתירות המתגלעות בין מנהגים וסמלים עתיקים לבין המודרנה, הדמורקטיה והליברליזם, אבל מתעלמים מן המיתוסים המשעבדים אותם. הם בזים לספקנות, שאף היא רכיב הכרחי בחבילת הנאורות.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
